"נדבקתי" הוא הווריאנט החדש ביותר של "נפגעתי" ו"נעלבתי".
זו אחת מתופעות הלוואי של הזמן הזה, שבו אנשים יותר מתחברים לעצמם. אבל במקום לקחת אחריות על הרגשות שלהם, על המצב הרפואי שלהם, על החיים שלהם בכלל, הם מאשימים אחרים. והם עושים את זה בדרך מאוד מתוחכמת.
על פניו, "נפגעתי" או "נעלבתי" הוא דרך להגיד מה אני מרגיש. אבל למעשה, זו האשמה בתחפושת של אמת – כאשר אני אומר "נפגעתי" או "נעלבתי", אני בעצם אומר "פגעת בי" או "העלבת אותי". אני בא בטענה לאדם אחר, במסווה של "רק אמרתי מה אני מרגיש".
אני שומע כיצד אנשים לא אומרים "כואב לי" או "עצוב לי" או "אני מרגיש לא טוב". אנשים לא מדברים ישירות על מה שהם מרגישים בתוך סיטואציה, אלא מדברים ב"נפגעתי" או "נעלבתי".
לפעמים זה כמובן נכון. לפעמים אנשים פוגעים באנשים, ולפעמים "נפגעתי" מתאר את המציאות כפי שהיא. אבל פעמים רבות זה אינו כך, ואנשים אינם רואים את זה.
כך מתפתחת כבר כמה שנים דינמיקה שאני מגדיר אותה בתור "הדיקטטורה של הרגש". בשם ה"נפגעתי" אנשים דורשים מאנשים לדבר אחרת, דורשים מאמנים ליצור אחרת, דורשים מסטנדאפיסטים להצחיק אחרת.
שוב, לפעמים זה מוצדק. יש דברים שאסור להגיד ולעשות, שעדיין נתפסים כנורמה. העולם צריך חינוך מחדש. אך החינוך מחדש הופך, לא פעם, לסוג חדש של שתלטנות. אני חושב שאנחנו יכולים לצפות לחיים בהם אנשים לא יפגעו אחד בשני (גם אם הדרך למימוש של עולם כזה היא ארוכה מאוד), אבל אין ולא יהיה מרחב טהור בו לא יקרה משהו שיעורר בי כאב או חוסר נוחות. הציפייה הזו היא הבסיס לאותה דיקטטורה של הרגש.
בשנתיים האחרונות כל זה הסלים אקספוננציאלית עם הופעת הקורונה. כעת אנשים מצפים למרחב טהור בו אין ולא יהיו וירוסים או כל מה ומי שיכול לגרום להם להיות חולים. בשם הציפייה הזו אנו חיים בדיקטטורה רפואית, ההולכת ומתפשטת בעולם. כל מי ומה שמעורר את פחד המוות צריך להיות מורחק ומצומצם ומשולל זכויות.
כן, אנו משפיעים אחד על השני, רגשית ופיזית. הציפייה לחיות חיים בטוחים היא מובנת, אבל הציפייה שיהיה מרחב טהור בו לא יהיה משהו שיכול לגרום לנו לכאב, חוסר נוחות או מחלה – כולל מחלה מסכנת חיים, היא ציפייה שלא ניתן לממש אותה בכלל. הניסיון לממש ציפייה שכזו הוא הבסיס לדיקטטורה שאנו חיים בה.
חשבתי שהאומיקרון יבהיר לאנשים ששליטה היא אינה אמצעי אפקטיבי להשיג ביטחון, אבל הדרך עוד ארוכה עד שההבנה הזו תגבר על הפחד שאופף את העולם. עד אז נמשיך לחיות בדיקטטורה, רפואית ורגשית גם יחד.
