השבוע נכנסתי לבידוד, בפעם הראשונה מאז פרוץ הקורונה לחיינו. הסיבה היא שבן הזוג שלי התגלה כחולה קורונה, ובעוד שאני לא נדבקתי ממנו, שנינו צריכים להיות בבידוד עד שנהיה בטוחים שהווירוס חלף, ויחד איתו הסכנה שהוא מביא איתו.
מלבד ההתמודדות עם אי הוודאות והפחד והדאגה, גם שאלתי את עצמי מדוע כל זה קורה. ההשתקפות, הפעם, היא אינה אדם מסוים או סיטואציה שאני נתקל בה; הפעם ההשתקפות היא המציאות האישית שלי, שאמנם לא יצרתי מבחירה או מרצון, אך היא בכל זאת משקפת את עולמי הפנימי.
שיעור בחברות
"אני לא רוצה להיות חבר של עצמי", אמרתי השבוע למטפלת שלי. זה היה יום אחרי שנכנסנו לבידוד, ובטיפול (מרחוק) ביקשתי להמשיך לעבוד על משהו שאני פוגש בתוכי בשבועיים האחרונים – כעס משולב בקור פנימי, וחוסר רצון להקשיב, להתעניין ולתת מענה למה שאני שומע בתוכי. מעין סירוב עיקש להיות חבר של עצמי, ולא משנה מה המחיר שאני משלם על כך. "זה הבידוד בתוכי", אמרתי לה. "אני לא רוצה להיות חבר, כלומר אני רוצה להשאיר חלקים בתוכי מבודדים, רחוקים, לא מושגים".
זה אינו חדש, הנושא שבו התמקדנו בטיפול. בצורה כזו או אחרת זה עולה כבר הרבה שנים. אבל בשבועיים האחרונים נחשף משהו עמוק וחשוב בסוגיה הזו. ככל שאני חוזר לתקופה הקשה שלי מבית ספר יסודי ולנידוי אותו עברתי ועובר גם כיום, כך אני רואה כיצד אני ממשיך לעשות לעצמי את מה שאותם ילדים עשו לי – מפנה לעצמי גב, יורד על עצמי, לא רוצה להיות חבר של עצמי.
זה אינו מייצג את כל כולי, כמובן. החברות הפנימית שלי היא טובה יותר מכפי שהיא היתה מעולם, בזכות הדרך שאני עושה כבר שנים רבות. אך הדרך לעולם לא נגמרת; תמיד יש עוד רובד לרפא ושינוי ליצור. העומק אליו הגעתי – בזכות הנידוי של המדינה את הלא-מחוסנים, בזכות הבידוד אליו נכנסתי – חושף לא רק את חוסר החברות שלי אלא את האופן בו היא מתבטאת – הכעס, הקור, הביקורת והפניית הגב.
מה עושים עם זה?
השאלה הנפוצה ביותר שאנשים שואלים אותי – ואת עצמם, כמובן – אחרי שהם מבינים ורואים משהו חדש בעצמם, היא מה עושים עם זה. התשובה שלי לשאלה הזו פשוטה וברורה.
אני מקבל שזה מה שקיים, שזה מי שאני עכשיו. אני יודע שהחשיפה של כל זה מעידה על הזדמנות לשינוי, כך שלמרו תשמה שנחשף יכול להיות קשה, החשיפה היא סימן טוב, ואני מברך על כך. אני גם יודע שעלי לשהות בזה, בו בזמן שאני מטפל בזה. עד שהכעס והביקורת יוחלפו בחמלה והקשבה עשוי לעבור עוד זמן, ובינתיים עלי להיות כפי שאני. אין לי לאן למהר, אני מזכיר לעצמי, וממשיך ללכת בדרך.
אפשר להציג את זה כך: השיעור שהבידוד החיצוני מלמד אותי הוא להתקרב לחלק בי שרוצה להיות מבודד. להיות חבר של החלק שלא רוצה להיות חבר. מתוך זה, חברות עמוקה יותר, רחבה יותר, יכולה להיווצר, ביני לבין עצמי, ביני לבין האנשים בחיי וביני לבין החיים עצמם.
