עמדתי בפני אתגר בשבוע החולף, מסוג האתגרים שידעתי שיגיעו בהמשך הדרך: הכאב הציף אותי בעוצמה גדולה, מצב שבעבר היה גורם לי אינסטינקטיבית לנסות להציל את עצמי ממנו. כלומר, לאכול משהו שיעביר את ההרגשה הזו. ולא אכלתי.
מאז שהפסקתי לאכול גלוטן וסוכר, מתישהו לפני כחודשיים וחצי, החוויה של הרגשות שלי הפכה להיות יותר צלולה וברורה. יותר משהפסקתי לאכול את שני הרכיבים הללו, הסכמתי להתקרב יותר לעצמי, לרגשות שלי, ולהיות במה שקורה כאשר הוא קורה. בו זמנית ידעתי שיהיו מבחנים בדרך: זמנים בהם רגשות קשים יעלו, בהם תהיה לי ההזדמנות לבחון עד כמה ההסכמה שלי להרגיש יציבה, או לחילופין עד כמה הפחד שלי מהרגשות שלי עודנו קיים.
אז השבוע קרה אחד מאותם מצבים. באופן אירוני, הטריגר לכאב הקשה, שהציף את הלב שלי ולא הרפה במשך שלושה ימים, היה סרטון וידאו של תקשור שעשיתי, אותו ראיתי. טוהר חמודים וחכמים, איתם אני מרגיש טוב; אבל כשראיתי איך אני נראה, הזדעזעתי קצת. השילוב של זווית הישיבה, החולצה המסוימת, המכנסיים, כל זה הוציא החוצה את הבטן שלי בצורה לא מחמיאה, בדיוק אותה בטן שהאינסטינקט שלי הוא להסתיר אותה.
אז הבטן יצאה, ויחד איתה יצא כאב.
הסכמה להרגיש
במשך שלושת הימים שבאו לאחר מכן מצאתי את עצמי בטריטוריה חדשה. מצד אחד, לא נכנסתי לאובססיה מסוג "אני חייב לעשות דיאטה". מצד שני, לא נכנסתי לאובססיה מסוג "אני חייב לאכול משהו". המתוקים שיש לנו בבית – ותמיד יש לנו בבית, גם בתקופה הזו – נשארו בארון (אני גם לא אוכל תחליפים כמו עוגיות ושוקולד ללא סוכר, שלמרות שאין בהם סוכר, יש להם השפעה רגשית מטשטשת). במקום זה, הייתי בתוך הכאב. זה לא דרש ממני כל מאמץ להיות; ההסכמה היתה טבעית.
וזה כאב. כל כך כאב, שהלב שלי הרגיש כאילו הוא עומד להתפקע. טיפול ההילינג שקיבלתי השבוע משרון גל לא הביא להקלה (ואין זה אומר שהטיפול לא היה טוב. לפעמים זה קורה כך). הכאב הרגיש כאילו שום דבר לא משנה לו. "אני כאן", הוא אמר, "ואני לא מתכוון לזוז". אני יודע שזה שקר – רגשות תמיד חולפים אם מוכנים להרגיש אותם, וזה מה שקרה גם הפעם. אחרי שלושה ימים קמתי בבוקר והכאב הקשה לא היה. יש שרידים שלו, אבל ההרגשה הכללית שלי הרבה יותר טובה.
בתוך זה חשבתי שאני יותר מבין את ההתמכרות שלי למתוקים ולגלוטן. הם משמשים כחומת הגנה מפני רגשות קשים שלא היתה לי את היכולת להרגיש אותם ולחצות אותם. אני מבין את ההתמכרות שלי וגם של אחרים, ובעיקר מדוע כל כך קשה להיגמל ממנה. וגם אם לא רוצים להיגמל אלא "רק" לעשות דיאטה, זה קשה. כל שינוי תזונתי, בו מפחיתים את השימוש ברכיבים הללו, חושף עולם של רגשות שמחכים שירגישו אותם. אם אני, בעל הבית, מפחד מהרגשות הגרים בתוכי, אז מה הפלא שאני בורח מהם?
השבוע לא ברחתי, ויותר מכל שמחתי לגלות שיש בי יותר נכונות להיות מי שאני, גם אם וכאשר זה כואב. עד המבחן הבא.
עוד על כאב: פרק מתוך הספר "המדריך למרגיש המתחיל או מה לעזאזל עושים עם כל הרגשות הללו?"
