מכירים את החוויה הזו? אתם מתכוננים למשהו חדש וחשוב בחיים שלכם, משהו משמח, טוב, שמגשים חלום מסוים, שמבטא את מה שאתם רוצים להיות ולעשות. זה יכול להיות דייט באותה המידה שזה יכול להיות פרויקט חדש בעבודה או טיול למקום שמזמן רציתם להגיע אליו.
באופן הגיוני, ככל שמועד האירוע מתקרב, אתם אמורים להרגיש התרגשות ושמחה. זה אמנם קורה לרגעים (אם בכלל), אבל אתם בעיקר מוצאים את עצמכם מפחדים, כועסים, חסרי סבלנות, מדוכאים.
כאלה הם הרגשות שלנו. לא הגיוניים אך מביאים איתם היגיון משל עצמם. מה ההיגיון במקרה כזה? כל צעד של ביטוי ומימוש עצמי מביא איתו את המקום המתנגד לכך ברגשות שלנו; זה המפחד, הפגוע, המעדיף להסתתר. כל צעד של ביטוי ומימוש דורש מאיתנו לאפשר מקום לחלק המתנגד לכך.
זהו עקרון שבמרוצת השנים בהן אני מלווה אנשים במסע שלהם כמו גם לומד וגדל בעצמי, אני רואה פעם אחר פעם את נכונותו: ככל שאני צועד בדרך להגשים את מה שהלב שלי מבקש, כך הפחדים וחבריהם יהיו חזקים יותר.
מדוע? משום שהכאב הרגשי המנהל את כולנו אומר שעדיף לשמור את הלב סגור. כולנו נפגענו אין ספור פעמים במרוצת החיים, הללו והקודמים להם, והכאב שהצטבר אומר שהסתתרות היא הדרך הטובה להישרדות.
אנו אמנם חיים בתקופה בה לא חייבים רק לשרוד; להפך, הדרך הטובה לחיות היא לבטא, לממש, להיחשף. אך מי שהולך בדרך הזו חייב לדעת שהוא יפגוש בעצמו את המקום הפגוע, הכואב, המבקש להסתתר.
האוטומט שלנו במצבים כאלה הוא לרדת על עצמנו, לנסות להתאים את מה שאנחנו מרגישים למה שאנחנו אמורים להרגיש, אך בדרך אנחנו מבזבזים אנרגיה יקרת ערך.
אם אני מאפשר לעצמי לעבור דרך הרגשות הפגועים העולים בתוך התהליך, היצירה יכולה להתממש במציאות בקלות יחסית.
