אנחנו נפגשים בישראל, יומיים לפני שהיא מתחילה סדנה חדשה, להכשרת אנשים לעבודה עם "המסע". זו הסדנה העשירית שברנדון בייס מעבירה בישראל בשש השנים האחרונות, בכל פעם למאות אנשים. בנוף הרוחני המודרני, בייס היא אחת המורות הידועות והפופולאריות, והשיטה של קונה יותר ויותר מתרגלים אדוקים כאן בישראל כמו גם בעולם כולו.
להרגיש בלי הסחות דעת
לפני 20 שנה, כשהיא בת 39, גילו בבטנה של ברנדון בייס גידול שפיר. מספר חודשים טרם לכן הלכה בטנה ותפחה, אבל בייס, חוששת ומבויישת הרעיון שמשהו לא טוב קורה בגופה, נמנעה מלאבחן את המציאות. כשעשתה זאת לבסוף, התברר כי הוא נושאת ברחמה גידול שפיר בגודל של כדורסל, הגורם לדימום פנימי.
הרופאה לחצה על בייס להכנס מיד לטיפול כירורגי, אבל היא לא הסכימה. היא היתה מיומנת בעולם הרפואה משלימה, למדה ולימדה את הנושא במסגרות שונות, ולרופאה ולעצמה היא אמרה שהיא חייבת ליישם על עצמה את מה שהיא מלמדת. לפיכך, היא פנתה לשיטות אלטרנטיביות שונות, ובעזרתן הצליחה לעצור את הדימום תוך כיומיים. לאחר מכן יצאה למסע של טיפולים אלטרנטיביים, שהחלו אט אט להקטין את הגידול בגופה.
במהלך אותה תקופה, היא שמעה על תשובה שנתנה המורה הרוחנית גאנגה ג'י לאחד התלמידים שלה. הוא שאל מה עליו לעשות כאשר רגש חזק מתעורר, וגאנגה ג'י אמרה לו להרגיש אותו, מבלי לברוח להסחות דעת.
בייס כבר הבינה בשלב זה שלגידול שלה יש סיבה רגשית עמוקה מאוד, והיא החליטה לפעול בהתאם להצעה. היא סגרה את עצמה במשך 5 ימים בבית, כמעט ללא קשר לעולם, ונכנסה אל תוך רגשות שעלו. היא חוותה שוב ושוב רגשות עמוקים, עזים, שלא חשבה קיימים, מלווים בזכרונות. בסופם, היא חוותה חוויה עמוקה של שלווה, שלא עוזבת אותה מאז.
הגידול של בייס נעלם לחלוטין בפרק זמן של חודש וחצי. את החוויה הרגשית שעברה, שהיוותה חלק משעותי מהרפוי שלה, היא הצליחה לתרגם לטכניקה מורכבת, המשלבת מדיטציה ודימיון מודרך. היא החלה אט אט לנסת את הטכניקה עם אנשים אחרים, ומכאן הלכה והתפתחה שיטת "המסע".
בהמשך כתבה בייס ספר הנושא את אותו השם בדיוק, שכבר תורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת "פראג". בספר היא מספרת את סיפורה בכנות מפתיעה, תוך שהיא מתארת את השלבים שעברו עליה בתהליך. הגידול, היא אומרת היום, היתה הבעיה הקטנה ביותר שלה. זמן לא רב לאחר ההתמודדות עם הגידול, הבית שלה ושל בעלה עלה בלהבות. השניים נכנסו לקשיים כלכליים עצומים, ובמקום לזכות בהתחשבות של שלטונות המס האמריקאים, הם עיקלו את כל חשבונות הבנק שלהם. בהמשך, בעלה עזב אותה ובתה ניתקה ממנה קשר למשך שנה. פעם אחר פעם היא התמודדה עם פחדים עצומים, והמשיכה להיעזר באותה הטכניקה כדי לעזור לעצמה. כיום כדאי לציין, היא נשואה בשנית, בקשר טוב עם בתה, ויש להניח שההצלחה של המסע בעולם הפכה גם להצלחה כלכלית.
ספרה, "המסע", תורגם עד היום ל-23 שפות. במשך 10 חודשים מתוך השנה היא מטיילת בעולם ומעבירה את הסדנאות אותן פיתחה, עד היום ב-39 מדינות, בהן צפון, מרכז ודרום אמריקה, אירופה, דרום אפריקה, מדינות רבות באסיה ובמזרח התיכון. היא כאן לימים ספורים, ובקרוב היא תגיע לראשונה גם לדובאי. אם זה היה תלוי בה, היא היתה מפנה את הזמן לשהייה ממושכת דווקא כאן, אצלנו. "אני מגיעה פעם עד פעמיים בשנה, מאחר ויש כאן קריאה גדולה, השתוקקות כל כך גדולה, ולא רק בקהילה הדתית, להחלמה. יש כאן מסורת של אלפי שנים של מלחמות וכאב, ויש השתוקקות שלא להעביר את המסורת הזו לילדים. יש רצון בלב שלי להישאר כאן, נאמר ל-6 שבועות. אני מאוד נרגשת מישראל. אני מרגישה כאן משפחה".
"הרגשות הם השער הנצחי לנשמה", מסבירה לי בייס את תפיסתה, השמה את הרגשות במרכז. "במסע, בכך שעוברים לעומק דרך שכבות הרגש, אתה נפתח לברכה שהיא אתה, לאהבה, לשמחה שהם המהות שלך. זו הסיבה לדעתי שהמסע כל כך פופולארי בישראל. היו מספר רבנים שהזמינו אותי ארצה, כי הם הרגישו שזה לימוד רוחני לא דתי שמתאים לכל מסורת. אחד מהם, שלמד את הקבלה, ניגש אלי בהפסקה של הסדנה הראשונה שהעברתי בישראל, ואמר לי 'אני יודע איך להיות בשמחה, בחופש רוחני, אבל בגלל שלא פגשנו את הרגשות שלנו אנחנו חוזרים ארצה, לחיים הרגילים, כי זה החלק בחיים שלנו שהוא מוכחש ומודחק. זה המפתח החסר של הקבלה, כדי שיהיה חופש בכל הרמות, לא רק חופש רוחני'".
לכל מדינה בעולם יש את המאפיינים שלה, המתבסס על הבדלים בין האנשים עצמם. בייס אומרת כי כל מדינה שונה על פני השטח. "הלב, האמת, היא תמיד דומה. בכל תרבות שאני נכנסת אל תוכה, אני פוגשת את הנושאים הקולקטיביים שיש לעבוד עליהם. מתחת לזה יש תחושה של חופש שהוא בלתי נגוע על ידי תרבות, רקע, דת, צבע עור וכו'.
"אני מוצאת שבישראל, על פני השטח יש הרבה התנגדות. מהר מאוד, אחרי שהמאבק מסתיים – נאבקים כאן הרבה עם המיינד, שואלים, מטילים ספק – מתגלה לב גדול, עצום. המון אהבה, אהבה בלתי תאומן. אני אוהבת לבוא לכאן, כי אני מרגישה במידה רבה משפחה. אני מרגישה שאני מגיעה לישראל אני מגיעה הביתה, כי יש כאן לב גדול מאוד. אבל צריך לעבור קודם לכן את ההתנגדות".
היא מתפעלת מהילדים הצעירים, ומספרת לי סיפור על מפגש שהיה לה עם משפחה אצלה התארחה. "הייתי בארוחת שבת של חברים בודהיסטים עם הילדים שלהם. הייתי מאוד נרגשת מהילדים. ישבנו בסאטסנג עד חצות, והילדים היו כל כך מרשימים. היתה להם תשוקה להבין את האמת ולעבור דרך השקרים. להגיע לאמת, לא לדעות קדומות, לא לאמת מושאלת, אלא את האמת עצמה. הם שאלו אותי שאלות מהאינטליגנטיות ביותר ששאלו אותי. אמרתי ליוסי, 'אני אשמח לחזור לכאן ולהציע סאטסנג לצעירים, רק בשביל שיוכלו להיפתח'. אני מרגישה בצעירים כאן אהבה לאמת והשתוקקות לתשובות כנות. פעמים רבות כשאני מדברת עם בני נוער, אני אומרת 'אני לא יודעת. מה האמת בתוכך אומרת? אם משהו היה עונה בתוכך, מה הוא היה עונה?'".
לגלות את השלום שנמצא במרכז כל פחד
במסגרת הפופולאריות של המסע, בייס כבר הגיעה לדבר בפני האו"ם, והיא עובדת בעולם לא רק עם אנשים פרטיים אלא גם עם חברות וגופים ממשלתיים. כאן בישראל נכנסת השיטה שלה גם למשרד החינוך. "נפגשתי לצהריים עם שרת החינוך; בכירים במשרד כבר עברו את המסע, מורים מתחילים לעבור את התהליך וזה יגיע גם לכיתות. זה לא המשרד הממשלתי היחידי שאני עובדת איתו, אבל ישראל ייחודית בכך שהמדינה רוצה להשקיע בשרים שלה, השרים רוצים להשקיע במורים והם רוצים להשקיע בתלמידים. אני מאוד נרגשת מישראל".
מה המסר שלך?
"שאתה חופשי, והמסע הוא המתודה לגלות את החופש הזה. המסר הוא שהאינטליגנציה הנצחית, שגורמת ללב לפעול, לעיניים לנצוץ ולשיער לצמוח, מסוגל לרפא כל אספקט של החיים שלך. המסע הוא טכניקה המאפשרת להחלים רוחנית, רגשית ופיזית. זו מתודה שממשיכה להתפתח, לגדול ולהפוך יותר ידידותית למשתמש. אני עושה את המסע כבר 17 שנים. אני לא בת 39, אני בת 59, אני כבר לא זו שקראת עליה בספר. במהלך הזמן אני רואה מה עובד ומה לא עובד. העבודה לא נולדת מתוך הנוסחה של מישהו, היא נולדת מחויה ישירה. לכן זו עבודה נצחית, אמיתית. זה מסר של שחרור".
מהם הנושאים העיקריים שבני אדם מתמודדים איתם?
"פחד. בזמנים המטורפים האלה בהם אנו חיים, אם זה הטרור ואם לא אז הצונאמי, ואם לא הצונאי אז ההצפות, ואם לא ההצפות אז רעידות אדמה, המלחמות, ועכשיו המשבר הכלכלי. אמריקה חשבה עד ה-9.11 שהיא בלתי פגיעה, היתה הרבה התנשאות. מאז שזה קרה, האומה שלא חשבה מעולם להגן על עצמה, נמצאת בכוננות.
"בחוויה שלי, בגלל שאני עושה את זה כבר 17 שנים, הפחד לא היה הנושא הגלובאלי המשותף. בעבר, הייתי נוסעת לדרום אפריקה ופגשתי שם פחד גדול. הייתי הולכת ליפן ושם פגשתי בושה גדולה, לא תאומן, מתחת למסיכה. בגרמניה, אנשים היו עוברים דרך שכבות הרגש, וכמות האשמה והבושה היתה כל כך גדולה. במילים אחרות, הייתי פוגשת כיסים שונים של נושאים תרבותיים.
"הייתי בניו זינלנד כשרעידת האדמה קרתה, הייתי אמורה להיות ביפן כשהגיע לשם הצונאמי, ואיבדתי מאמנים בשיטה במקומות הללו. אני עובדת באזורי אסונות, יש לנו ארגון בינלאומי שנקרא Journey Outreach, ואנחנו עובדים עם אנשים שלא יכולים לקנות ספר או להגיע לסדנה, באוסטרליה, בדרום אפריקה, בדרום אמריקה ובהודו. העברתי את הסדנה ליד רצועת עזה, למרות ששם אתה מתמודד לא רק עם טראומה אחת אלא עם טראומה יומית. זה דורש עבודה מסוג שונה. אתה יכול להביא מישהו הביתה לתחושה של סליחה ושלום, ואחר רגע קורה אירוע טראומטי חדש. זה ממש עינוי סיני.
"מה-9.11, ואחריו שורה של אסונות עולמיים, הפחד הוא הנושא המשותף. פחד מקפיא אנשים, מונע מהם לפעול, בתקופה בה אנו צריכים פעולות חדשניות ויצירתיות. אנשים פשוט לא עושים כלום. תראה מה קורה באיחוד האירופאי, יש כל כך רבה פחד מהתפרקות גוש האירו ומה שקורה עם יוון, ספרד ופורטוגל, שדבר לא קורה. הם קופאים. זה הזמן להיות יצירתיים, אבל אי אפשר כשאתה מפחד".
מה אנשים צריכים לעשות?
"אי אפשר לברוח מהפחד, הוא יצוד אתכם. זה כמו נמר. האופציה היחידה שאני מכירה עם פחד הוא לפתוח את עצמך לפה הנמר של הפחד, ולגלות את השלום שנמצא במרכז של כל פחד. בליבה של כל האסונות, יש שלווה שאפשר למצוא, שהיא בלתי נגועה במה שקורה בחוץ. המסע הוא מתודה המאפשרת להגיע אל אותה שלווה".
לסלוח לנשמה של היטלר
באופן טבעי, היא נחשפת למספר עצום של סיפורים אישיים, חלקם מיוחדים ומרגשים. "בסדנה הראשונה שלי בישראל, השתתפה אישה בשם יעל שעברה את התהליך, והזיכרון שהיא גילתה בתוכה היה של ההורים שלה, שהיו בשואה. היא הביאה לתהליך הריפוי (שנעשה בדימיון מודרך, בסצינה סביב מדורה, ש.ב.פ) את כל השושלת שלה – ואת היטלר. היה לה המון כעס, כמובן, זעם, חימה, הכל היה צריך לצאת, תולדה של אלפי שנים ולא רק של מה שהמשפחה שלה עברה במלחמה. היטלר היה והכל יצא עליו, כנציג של כל הפוגעים.
"בסוף התהליך יש הזמנה לסליחה, ולפני חדר מלא יהודים היא אמרה 'אני לעולם לא אצליח לסלוח לדברים המחרידים, האיומים שנעשו, אבל אני מוכנה לסלוח לנשמה של היטלר'. היא סלחה לנשמה של היטלר, וכל החדר התפרק. כולם הביאו את היטלר למדורה הפנימית שלהם, לתהליך של ריפוי וסליחה".
לפני מספר שנים היא העבירה סדנה בגרמניה, שהשתתפו בה אנשים מכל העולם, כולל כמה עשרות גרמנים וכמה עשרות ישראלים. "היה מתח שיכולת להרגיש אותו, ואף אחד לא ידע איך לגשר על הפער. ביום השני אמרתי חבר'ה, אנחנו צריכים לדבר. מלחמת העולם השניה אינה החידה שהתרחשה. העובדה היא שכל דת נלחמת נגד דת אחרת, כל מדינה נלחמת באחרות. מה לעזאזל אמריקה עושה במזה"ת? בואו נתחיל עם זה.
"החיצוני תמיד משקף את הפנימי. לכולנו יש תודעת מלחמה. גם אם מעולם לא החזקנו רובה, כולנו למדנו מלידה איך לירות במישהו – איך לגרום לו להרגיש קטן, לסגור את הלב כלפי אנשים שאוהבים אותנו, לסרב לסלוח לאנשים שמבקשים מאיתנו סליחה. כולנו יודעים איך לירות במישהו, וגם בעצמנו, כשאנחנו אומרים לעצמנו בראש 'אנחנו לא מספיק טובים, לא חכמים מספיק, לעולם לא נעשה משהו טוב מספיק'. זה מעגל בלתי נגמר של שיפוט.
"בסדנה יש את החלק של הסליחה, והיו נהרות של דמעות. אמרתי לאנשים 'תפנו לאחר ואמרו לו – אני סולח לך'. באותו רגע, הגרמנים קמו והתחילו לרוץ אל עבר הישראלים, בעוד שהישראלים עשו את אותו דבר. הם נפגשו באמצע החדר, ואני צפיתי איך אנשים מכל העולם סולחים זה לזה. הסתכלתי על ים האנשים והבנתי שאין יותר מדינות, אין יותר צבע עור, אין יותר דתות. היה רק ים של סליחה ואחדות".
הכתבה פורסמה במקור בגיליון יולי של המגזין "חיים אחרים".
