השתקפות השבוע: מציאות של נידוי בפנים ובחוץ

הפעלתו של התו הירוק החזירה אותי לימי בית ספר יסודי. עברו עלי ארבע שנים קשות מאוד מבחינה חברתית, שהחלו בכיתה ג' והסתיימו כאשר סיימתי את כיתה ו'. באמצע עברתי מבית ספר אחד לשני, אבל התופעה סביבי לא השתנתה: הצקות, מכות, הקנטות והשפלות. אני זוכר מעט מהשנים ההן, אבל ההשפעה הרגשית של החוויה הזו ממשיכה להשפיע עלי ואני חוזר לטפל בטראומה הזו מעת לעת.

השבוע חזרתי לתקופה ההיא, לכאב שקשור בה, פעם נוספת. מאחר ולא התחסנתי ולא חליתי בקורונה, אני לא זכאי לחופש פעולה מסויים לו זכאים כל מי שכן. אני אמנם לא הולך לחדר כושר ולא למופעי בידור וגם שחיה אינה חלק מחיי היום-יום שלי, אבל כאב הנידוי שאני זוכר היטב מאותן השנים, עלה מחדש. פעם נוספת הרגשתי לא ראוי להיות חלק, וזו הרגשה כואבת במיוחד.

אני רואה בכל זה הזדמנות כפולה. מצד אחד, זו הזדמנות לחזור ולרפא את כאב אותן ארבע השנים בבית ספר, בעומק שמעולם לא הגעתי אליו. כדי לדעת שכאב עוד קיים יש צורך לפעמים בטריגרים כדי להתחבר אליו, והמדינה סיפקה לי השבוע טריגר אפקטיבי במיוחד. מצד שני, זו הזדמנות לחזור ולברר היכן אני עושה לעצמי כיום, את מה שעשו לי פעם: אילו חלקים בתוכי אני מנדה.

הבירור הזה משמעותי במיוחד, משום שכך אנו בנויים – מהכאב של הפגיעות שחווינו, למדנו לעשות בעצמנו, לעצמנו, את מה שעשו לנו. לרוב זה נעשה שלא במודע, באופן שונה בהשוואה למה שקרה לי בפועל (אני לא צוחק על עצמי בקולי קולות, למשל, מול כיתה של ילדים). אבל הפעולה של הנידוי, שחוויתי אז, מתקיימת גם כיום. לכן, כשאני מרגיש שוב את אותו כאב ישן, אני לא מסתפק רק בריפוי של הכאב. כדי ליצור שינוי עמוק ויסודי, אני גם מבקש לראות היכן הנידוי מתקיים, כיום, בתוכי.

כאשר אני שואל, תשובות מתחילות אט אט להגיע.

התשובה הראשונה היא התזונה שלי: בחודשים האחרונים אני נמצא בתהליך של הקשבה מחודשת, עמוקה יותר, לצרכים הפיזיולוגיים-תזונתיים שלי. אני מודה ששמעתי חלק מהדברים שגופי אומר לי עוד קודם לכן, אבל התעלמתי והמשכתי לאכול את מה שאני רגיל לאכול. במילים אחרות, נידיתי את עצמי. ההקשבה, וההענות למה שאני שומע בתוכי, משנה את הבחירות התזונתיות שלי, וכך אני יוצר חברות חדשה במקום בו היה נידוי.

לאט לאט עולות תשובות נוספות, כמו דברים שאני רגיל לעשות, שאני לפתע מבין שהם לא מתאימים לי יותר. זה מתחבר לכך שאני חווה צורך במנוחה גדולה יותר, צורך שלרוב איני מרגיש מתוך ההרגל להתעלם מעצמי. ההקשבה מחברת אותי לזה, ואני מוצא דרכים נוספות לתת לעצמי לנוח.

הנידוי יכול להתקיים בתחומים נוספים, כמו רגשות שאני מנסה לא להרגיש, דברים שאני מנסה שלא לומר או דברים שאני מתעקש לדחות ולא לעשות. הנידוי יכול להתבטא בביקורת פנימית, בהאשמות, בניסיון להתעלם ולהדחיק. אני גם מסתכל לבחון האם אני מנדה אנשים בחיי, שכן כך אני חוקר את ההשתקפויות: מה שעושים לי אני בודק היכן אני עושה לעצמי והיכן אני עושה לאחרים.

חשוב להגיד לעצמנו תודה

חשוב לי לומר, כל מה שאני רואה ומגלה במחקר הזה יכול בקלות לעורר ביקורת עצמית מחודשת על העובדה שאני מתנהג לעצמי כך.

לכן חשובה החמלה בתהליך, כלומר לזכור שגם פעולה של נידוי פנימי היא ניסיון לעזור לעצמי, מגושם ומכאיב ככל שיהיה. לעזור במה? לעזור לעצמי להסתדר בעולם שאינו מקבל אנשים כמוני, שבו נפגעתי כל כך.

במסע הריפוי אני לומד לתת לעצמי חופש להיות כפי שאני, ללא קשר לדעות של אנשים, לאופן בו העולם מתנהל. אני גם זוכר שהמנגנון הזה פועל לטובתי, וגם אם אני כיום בוחר לפעול ולחיות אחרת, אני עושה זאת מבלי לבקר את עצמי על האופן שבו הייתי, כלומר מבלי לנדות את המנדה הפנימי. במקום זה אני אומר תודה, ובוחר, אט אט, אחרת.