לפני מספר ימים שמעתי עוד פעם את המילה "לשחרר". הפעם המקור ממנו היא הגיעה היה שונה מהמוכר והידוע. בדרך כלל אני שומע גברים משתמשים במילה הזו, מבטאים בכך זלזול בכל אותם אנשים "חופרים". הפעם שמעתי את המילה מאישה, שמבינה כמה חשוב להרגיש ועד כמה מסוכנת ההדחקה של הרגשות. "צריך ללמוד להרגיש – ולשחרר", היא אמרה, והציתה בי להבה קטנה. כזו שמניעה אותי לכתוב את הפוסט הזה.
לשחרר… כשהיא השתמשה במילה הזו, בהקשר הזה, הבנתי פעם נוספת עד כמה עמוקה אי ההבנה ביחס לרגשות שלנו.
במסע שלי אני לומד ומלמד להרגיש. לאפשר לעצמי להרגיש, ללא התערבות, ללא שיפוט, ללא מאמץ להתגבר, להבין, לשלוט, להרגיע. רק להרגיש. לאורך הזמן חוויתי פעם אחר פעם כיצד רגש, אם אני מאפשר לעצמי להרגיש אותו, עובר התמרה ברגע מסוים. אם אני מרגיש אותו עד תומו מתחוללת אלכימיה.
כאב הופך לחמלה, עצב לעדינות, כעס לנחישות, פחד לדחף. כל זה קורה אם אני מאפשר לעצמי להרגיש, אם אני נותן לעצמי לצלול אל תוך ים הרגש.
להרגיש זו פעולה פסיבית, אם אפשר להגדיר זאת כפעולה. איני צריך לעשות שום דבר כדי להרגיש אחרת; אם אני מסכים להרגיש את רגשותיי, אם אני מקבל תמיכה בדרך, אם אני לומד להסתכל פנימה אל תוך הרגשות שלי, לומר להכיר את מקורם ומהתם, ברגע מסוים מתרחש השינוי המיוחל, והרגש הקשה לחוויה מפנה מקומו לחופש.
כאשר אנחנו משחררים, אנחנו מתערבים. מחליטים שהרגש הופך למוגזם בשלב כלשהו ומנסים לשנות את החוויה. זו פעולה אקטיבית, גם אם פנימית לחלוטין, בה ההיגיון מתערב בעולם הרגש ומשליט בתוכו חוקים.
אך לרגש אין חוקים ומרגשות אי אפשר לברוח; אם יש כאב שעליי לחוות, פצע שעליי לרפא, שינוי שעליי לעבור, אני אחזור פעם אחר פעם אל אותו המקום הפנימי. לא משנה כמה שחררתי בדרך, כמה ניסיתי לגרום לעצמי להרגיש אחרת.
להרגיש ולהיות דומה
הניסיון שלנו לשחרר את הרגשות, כלומר להרגיש טוב יותר, נובע – באופן פרדוקסלי – מתוך רגש מסוים. זהו פחד עמוק הנמצא בתוכנו, הפחד שלנו מהרגשות.
מדוע כל כך מפחיד אותנו להרגיש? בשיחה עם חברה טובה אתמול על הנושא הזה היא העלתה נקודה שלא חשבתי עליה: כאשר אנו ברגשות, כולנו שווים, בגובה העיניים. מילדים קטנים ועד אנשים מבוגרים, כולם חווים את אותם הרגשות – פחד, כעס, עצב, קנאה, שנאה, אהבה. אלו הסיפורים של המיינד שעושים את ההבדל, סיפורים המבוססים על השוואות, מדידות והגדרות, הקובעים מי טוב יותר ומי פחות. ככל שנסכים להרגיש, כך נצטרך להפרד מתארים שקשרנו לעצמנו ומכתרים שלקחנו (בין אם "אני טוב מכולם" או "אני מסכן וכולם טובים ממני"), ונגלה שכולנו דומים.
אני מוסיף נקודה נוספת. כאשר אני מרגיש, אני חסר אונים, חסר שליטה, נסחף בתוך זרם הרגש בתוכי. לכאורה, הכל יכול לקרות לי, כלומר אני יכול להפגע. במיוחד בעולם קשה וחסר סבלנות כלפי אנשים רגישים ומרגישים. לכן, כל עוד המיינד שולט בקצב של הרגש, קובע מתי יש לשחרר אותו, ההגנה, השליטה, עדיין קיימים, לכאורה מגנים. זה מה שאומר הפחד, מה שעושה מנגנון ההגנה.
כאן מסתתר סוד נוסף, מתנה נוספת של הרגש: ככל שאני מתיידד עם הרגשות, מאפשר להם להיות, אני הופך לגמיש יותר. התנועה הפנימית בין רגש לרגש מחזקת את היכולת שלי להתמודד עם שינויים המתחוללים בחיים – וכאלה יש יותר ויותר. מנגד, אדם הקשה עם עצמו, המגלה קשיחות כלפי רגשותיו ורצונותיו, נשבר בקלות.
בנוסף, ככל שאני מקבל את הצדדים השונים בתוכי, חוסר קבלה של אחרים לא יפגע בי. למעשה, החוזק האמיתי שלי נוצר ככל שאני מרשה לעצמי להיות מי שאני באמת.
להרגיש ולהיות חופשי
רק כאשר סיימתי לכתוב את הפוסט הזה עלה בתוכי דבר נוסף.
בתוך כולנו קיים הזכרון של המימד ממנו אנו מגיעים לעולם הזה; המקום בו כנשמות אנו נמצאים במצב של חופש ואחדות. למעשה, אנו כאן בעולם הזה במטרה לחזור אל אותו מצב, שאיפה המאחדת את כל בני האדם, בין אם הם מודעים לכך ובין אם לא.
הרצון לשחרר את הרגשות נובע בחלקו גם מאותו זיכרון. פחד, כאב, כעס, כל אלו הם רגשות נפרדים, נבדלים, מצומצמים, הנוגדים את הזכרון של מהו חופש, מהי אחדות. כך שבמידת מה, הניסיון שלנו לשחרר אותם מבטא את הרצון שלנו לחזור אל אותה אחדות נכספת, כלומר הביתה.
אלא שהרגש אינו מהווה מכשול בדרך לחופש; הרגש הוא גשר. כפי שכתבתי קודם, בכך שכולנו מרגישים את אותם הרגשות, אנו חווים מחדש – גם אם חלקית – שכולנו אחד. בנוסף, החופש האמיתי טמון בהסכמה שלנו לאפשר לעצמנו חופש – חופש לחשוב, חופש לרצות, חופש להרגיש, חופש להגשים. אם נוותר על המאמץ להיות משוחררים, נטעם את טעמו של חופש אמיתי.
מכל זה ועוד, הגיע הזמן לשחרר את המילה לשחרר. במקום זה, ללמוד חופש להרגיש; להרגיש עד תום.
