בימים הללו אני פוגש פעם נוספת את הרצון שלי לברוח. אני מרגיש בנוכחות של כאב בתוכי, שמפלח אותי לרגעים מתחתית הבטן ועד הלב. כאב רגשי במהותו שאינו מתבטא בבעיה פיזית, כאב שאני עסוק בלהסתיר אותו ולהפסיק להרגיש אותו.
אני עושה את זה בעזרת אוכל, כך שרוב הזמן אני בכלל לא מרגיש את הכאב הזה. למעשה, עד לפני מספר ימים בכלל לא הייתי מודע אליו. שיחה עם בן הזוג שלי הביאה אותי לערנות כלפי הכאב הזה, ומאז אני שם לב אליו – וגם למאמץ שאני משקיע בלברוח ממנו.
נשים שנכנסות להיריון, כידוע, רואות פתאום הרבה נשים בהיריון. זה חוק טבע האומר 'דומה מושך דומה'. כך גם אני: בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מדבר עם אנשים בפגישות אישיות ובסדנאות על כך שאי אפשר לברוח מהרגשות. מדבר איתם, מבין שזו השתקפות שלי, אבל רק בימים האחרונים קלטתי היכן הניסיון לברוח מהרגשות מתקיים בתוכי.
אפשר לכתוב הרבה מילים על הסיבות שבגללן אנו מנסים לברוח מהרגשות. בפשטות ובקצרה, אני חושב שזו הדרך שלנו לעזור לעצמנו. יש מוטיבציה בסיסית בתוכנו להרגיש טוב ולהימנע מרגשות "שליליים", מוטיבציה המונעת מייצר הישרדות ומאמונות שגויות לגבי העולם הרגשי שלנו. אך מעל הכול, זהו ניסיון שלנו לעזור לעצמנו.
העניין הוא שזה לא ממש עוזר. האוכל שאני מכניס לגופי לא עושה טוב להרגשה שלי ולמראה שלי. ההדחקה של הכאב תגבה ממני מחיר בהמשך אם לא אטפל בכאב הזה, שיהיה יותר חמור מקילוגרמים עודפים.
כך גם הניסיונות השונים של אנשים לברוח מהרגשות, בין אם באמצעות כדורים פסיכיאטריים, סמים, אלכוהול או סקס, או במנגנוני הגנה וריחוק רגשיים - רובם ככולם אינם באמת עושים לנו טוב. למעשה, בניסיון שלי לברוח ממשהו, אני לרוב אמצא את עצמי עמוק בתוכו רק בצורה יותר כואבת.
אין ברירה, אני יודע, אלא להרגיש.
אז מה אני עושה? מזכיר לעצמי מדי פעם את נוכחות הכאב מתחת לניסיון הבריחה שלי. מפנה את תשומת הלב שלי אליו, מרגיש אותו למספר רגעים, וממשיך בחיים שלי. תשומת הלב וההסכמה להרגיש אותו עוזרת לריפוי להתרחש.
במקביל, אני הולך לקבל טיפולי הילינג לכאב הזה, שכן הילינג המכוון לרובד הרגשי הוא אחד הכלים העוצמתיים ביותר למי שמבקש ליצור טרנספורמציה רגשית.
אני גם זוכר את האמת הפשוטה: כל רגש עובר אם אני מסכים להרגיש אותו עד תום. כשהרגש עובר אלכימיה, הוא משאיר אחריו מתנות. זו שאני מזהה המסתתרת בקצה הכאב המסוים הזה (או לפחות מקווה שהיא נמצאת שם) היא נחישות ליצור שינוי בהרגלי התזונה שלי.
אבל זה יוכל לקרות רק כאשר אני אסכים לכאוב. עד הסוף.
