זה אחד הפחדים הכי גדולים שלנו, האמונה שאם אני אתן לעצמי להרגיש, אני לא אצא ממה שאני מרגיש. אך האמת היא שכל רגש מטבעו נועד לחלוף.
חשבו על כך: כל אחד שנשבר לו הלב מאהבה שכזבה, יודע שבשלב מסוים הכאב הגדול נעלם. לא ברור למה, מתי ואיך; אבל הכאב שתופס את בית החזה ולא נותן מנוח, לפתע נרגע. זה קורה, אני רוצה להאמין, בגלל שבאופן אינסטינקטיבי אנו מתמסרים לכאב.
לרוב, לב שבור הוא לא בעיה שצריך לקחת בגללה כדור פסיכיאטרי, ולמרות שהנטייה הכללית היא להתגבר ולהמשיך הלאה, כולנו יודעים שזה לא קורה כל כך בקלות. אבל בסוף, כלומר בשלב מסוים, זה קורה.
מה שקורה לנו לאחר שנשבר לנו הלב, קורה תמיד, אלא ששכחנו את האמת הפשוטה הזו. רגשות מטבעם חולפים ועוברים. כמו מחשבות, שמשתנות ללא הרף, כך גם הרגשות זזים ונעים, אם כי באיטיות רבה יותר מהמחשבות שלנו.
זו הדרך בה אני לומד להתנהל עם כל קשת הרגשות. אם זה עצב, פחד, כאב, בדידות, רגשי אשמה, כעס או זעם: לתת מקום לכל הרגשות להיות, להסכים להרגיש אותם.
יש בזה קושי אחד ברור: מדובר לא פעם ברגשות קשים להכלה, קשים לחוויה; רגשות המוציאים אותי ממה שאני מכיר ויודע אל עבר מציאות אחרת לחלוטין. גם אם היא זמנית, היא מרגישה מציאותית מאוד. הפחד מפחיד, הכאב כואב, הכעס מעצבן. לכן, כדאי תמיד לקבל תמיכה בתהליכים מסוג זה.
