הקושי שלנו להיות בחוסר אונים ובאי ודאות מניע אותנו לפעולה (או להימנעות, שהיא גם סוג של פעולה). זה קורה לנו כשאנחנו מפחדים, כשאנחנו כועסים, כשאנחנו מרגישים אשמים, כשאנחנו כואבים, כשאנחנו מקנאים. התגובה האוטומטית של מרבית האנשים היא לעשות משהו כדי להפסיק את ההרגשה שלנו, כדי להציל את עצמנו מפני מה שנתפס בעינינו בתור מצב מסוכן להיות בו.
הבעיה במצבים האלה היא שאנו לא רואים טוב את המציאות. אנו רואים אותה מנקודת מבט אחת, שמעורבבים בה רגשות חזקים וקשים, ולא רואים היבטים אחרים של המציאות, כמו פתרונות אחרים או אפשרויות אחרות לתגובה. לפעמים מה שאנו לא רואים הוא שבכלל לא צריך לשנות משהו, שאין באמת סכנה ושאנחנו לא באמת לא בסדר.
הרגשות הם היבט חשוב במכלול של מי שאנחנו, וחשוב להרגיש אותם ולהקשיב להם. אבל גם צריך לזכור שאנו לא רואים נכון את המציאות כאשר הם מציפים אותנו. הדבר הנכון לעשות הוא קודם להרגיש, לעבור את ההצפה הרגשית, לדבר על מה שאנו עוברים, וכך אפשר לגלות האמת באמת יש בעיה, האם באמת צריך לעשות משהו.
הרגש היחידי ש(לרוב) אין בעיה לפעול מתוכו הוא אהבה. כמו כל הרגשות, גם אהבה מגיעה עם הנעה לפעולה. אבל בניגוד לשאר הרגשות, אהבה אינה רואה סכנה שיש להיזהר מפניה, אלא דבר נפלא שיש להגדיל אותו.כאשר אנו אוהבים, אנו רוצים לעשות טוב – להחמיא, לעזור, לעודד, לחבק פיזית ומילולית. כאשר אנו אוהבים, נקודת המבט שלנו נצבעת ברגש שמראה לנו את המציאות כפי שהיא – מציאות שיש בה טוב, מציאות שראוי לחזק אותה, להגדיל אותה, לאהוב אותה.
אני כותב לרוב משום שלא פעם אנו מבלבלים בין אהבה לבין רצון להציל לבין פחד לאבד לבין היאחזות. כאשר הרצון להציל או הפחד לאבד או ההיאחזות מניעים אותנו, הפעולות שלנו לרוב לא יביאו לטוב, ולכן חשוב להבחין בין אהבה לבין כל מה שעשוי להגיע איתה, להתחזות אליה.
אז זה העניין, לסיכום: אם אתם בהצפה רגשית של רגשות כואבים וקשים כמו פחד, אשמה, כעס, כאב, אל תמהרו לפעול מתוך מה שאתם מרגישים. תרגישו, תתייעצו עם אנשים שיכולים לעזור לכם, ואז תדעו יותר בבהירות מה באמת כדאי לעשות (או לא לעשות).
לעומת זאת, אם אתם בהצפה של אהבה, תנו לרגש שלכם להניע אתכם לפעולה. תחמיאו, תעזרו, תתנו. תרחיבו את הלב, תמלאו את העולם באהבתכם.
