הטור הזה חדש יחסית. זהו הטור החמישי בסך הכל בו אני כותב על משהו שאירע השבוע ומה אנו יכולים ללמוד ממנו על עצמנו, והנה כבר אני מגיע להשתקפות שאיני יודע כיצד להסתכל עליה: שלל פרשיות ההטרדות המיניות, התקיפות המיניות והאונס, אשר בשבועות האחרונים הולכות וצצות כמו פטריות אחרי הגשם, מהסוג שלא כדאי לקטוף ולעשות מהן מרק.
זה נכון שמרבית המקרים הם בגדר תלונות וחשדות, אבל זה מספיק כדי לעצור וללמוד מהם; מה עוד שככל הנראה, חלק לא מבוטל מהמקרים אכן התרחש. אבל כיצד מסתכלים על מעשים אלו ולומדים מהם על עצמנו?
אני מסתובב עם השאלה הזו כבר מספר ימים, עם תערובת של פחד, רתיעה וחוסר אונים, ולאט לאט מתבהרת לי חלק מהתמונה.
היחסים עם הגוף
הדבר הראשון שאני חושב עליו זה הגוף שלי, כמו גם מערכת היחסים של כל אחד עם הגוף שלו. עד כמה אנו מכבדים את הגוף שלנו ועד כמה אנו מנצלים אותו?
אני חושב על הרגלי התזונה שלי, שיש בהם מאפיינים של ניצול. למשל, לאכול מעבר לכמות שהגוף שלי יכול להתמודד איתה; לאכול בשעות בהן הגוף שלי אמור לנוח ולא לעבוד; לאכול מאכלים שלא עושים טוב לגוף שלי. לשתות יותר מדי או פחות מדי, לשתות משקאות חמים מדי או קרים מדי, לשתות משקאות שלא עושים לו טוב בשום כמות ובשום טמפרטורה, כמו משאות מוגזים, שלחלקם הייתי מכור בעבר. בשבועות האחרונים אני עובר תהליך של בחינה מחדש ושינוי של ההרגלים הללו, וזה רק גורם לי להבין עד כמה אני רגיל לנצל את הגוף שלי, ועד כמה זה מקובל ביחסים של כולנו עם הגוף שלנו.
ולא רק בתזונה, אגב: אני מתחמק כבר כמה זמן מללכת לרופא שיניים, למרות שאני יודע שכאשר אני אגיע אליו, הטיפול(ים) שאצטרך לעבור יהיו ככל הנראה מורכבים יותר. אני מכיר אנשים שכך הם פועלים כאשר הגוף שלהם מאותת על מחלה/בעיה: מכחישים וממשיכים לחיות כרגיל, בעוד הגוף הולך ונהיה חולה. גם פעולות אלו, או העדר פעולות אלו, הם בבחינת ניצול של הגוף.
מה עם המין?
בשנים בהם הייתי רווק נכנסתי מספר פעמים למיטה עם גברים שלא ממש רציתי לשכב איתם. בחלק מהמקרים לא הייתי מודע לפער הזה בין מה שאני רוצה לבין מה שאני עושה אלא אחרי מעשה; במקרים אחרים הייתי מודע לזה תוך כדי המעשה. לפעמים זה קרה כי הייתי בודד ורציתי חום ואהבה, ומין היתה הדרך שלי לבקש זאת; במקרים אחרים, לא רציתי את מי ששכבתי איתו, אבל במקום של הערכה עצמית נמוכה למדי שהייתי בה אז, הסכמתי; לא האמנתי שזה יכול להיות טוב יותר.
בכל המקרים הללו הרגשתי לאחר מכן מנוצל. פעם אחת במיוחד אני זוכר את עצמי נכנס למקלחת בתחושה עמוקה של גועל. חשוב לי להדגיש שאף אחד לא ניצל אותי: זה היה ניצול מיני עצמי.
אני כותב את זה כי זו דוגמה ברורה לאופן בו אני מנצל את עצמי מינית, ואני בטוח שיש לא מעט אנשים שעשו או עושים את אותו הדבר. אני אמנם לא אעשה זאת לעולם לאף אחד אחר, אבל כשאני עושה זאת לעצמי, אין זה מפתיע שאנשים שעושים זאת לאחרים, מכעיסים אותי.
זה הכל רגשות
אלו היו רק שתי דוגמאות שחשבתי עליהן בימים טרם כתיבת הפוסט הזה. אני בטוח שאם כל אחד ייכנס באומץ פנימה ויבדוק את הניצול העצמי, אתם תמצאו תשובות נוספות לאופן בו אותן פרשיות הן השתקפות של מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.
רק דבר אחד אני מבקש להדגיש – מעשים של אונס וניצול הם מעשים שמעוררים הרבה כעס וזעם, וכאשר אנו מגלים שאנו פועלים באופן דומה ביחסים עם עצמנו, הכעס והזעם עלולים להתעורר מחדש, כלפי עצמנו. זה בסדר ואף לגיטימי בעיניי לכעוס, אבל כדאי בשלב מסוים להרפות מהכעס ולהכיר לעומק את המניעים הרגשיים להתנהגויות אלו.
אני אישית לא מאמין בהרס עצמי – זו תוצאה של מנגנון ולא הסיבה לקיומו. בכל מעשה, עקום ופוגעני ככל שיהיה, אנו מביעים צורך באהבה יחד עם פחד, רגשי אשמה ו/או כעס. לכן, גם אם במעשים שלנו אנו פוגעים בעצמנו, כדאי להכיר את המקום הפוגע המניע את הפעולה הפוגעת, ולזכור כי כל מה שחסר לנו במקום זה הוא אהבה. הרבה מאוד אהבה.
