סבא שלי האהוב נפטר לפני מספר שנים ממחלת הסרטן. הוא התמודד יותר מ-10 שנים עם שני סוגים של סרטן עד שלבסוף הכריעו אותו הסיבוכים של אחד מהם, סרטן בלוטות הלימפה. הוא היה בשנות ה-80 לחייו, הגיל בו זה “הגיוני” להיות חולים במחלה מסוג זה, גיל “הגיוני” למות בו.
למרות כל ה”היגיון” הזה, אני תמיד מחפש את הסיבה מאחורי המציאות כפי שהיא. מעולם לא קיבלתי שהמציאות היא מה שרואים בעיניים, וגם כאשר זה מגיע לגוף, אני מאמין שיש סיבות – לרוב נסתרות ולא ברורות – לעובדה שאנו חולים במחלה כזו או אחרת.
בכל הקשור לסבא שלי, תמיד האמנתי שזה קשור במטען חריג שהוא סוחב איתו מימי השואה. עוד טרם הכיבוש הנאצי את הונגריה, הוא ואחיו נשלחו לעבודות כפייה בהוראת ממשלת הונגריה הפרו-נאצית, יחד עם כל יהודי הונגריה. כשהגיע תורו של אחיו הגדול להשלח לעבודות הכפייה, גילה סבא שלי שאחיו הגדול מתכנן לברוח מהונגריה לארץ ישראל.
מזועזע מהצעד הציוני – סבא שלי ומשפחתו השתייכו לחסידות קיצונית אנטי-ציונית – הוא כתב לרבי שלהם וסיפר לו. הרבי כתב בחזרה כי אסור לאחיו לעלות לארץ ישראל, וזה עשה כמצוותו. שנים ספורות לאחר מכן מצא אחיו של סבא שלי את מותו.
כל ניצולי השואה סוחבים מטען קשה ובלתי אפשרי לעיכול, ואני תמיד חשבתי שהאשמה שסבא שלי בוודאי הרגיש על מה שקרה, אכל אותו מבפנים. במקרה הזה, הסרטן גילם את דמותו של העונש על אותה אשמה, שסבא שלי, יש לציין, מעולם לא ציין שהיא קיימת בתוכו. אלו, כאמור, הנחות שלי בלבד.
אני מספר את כל זה כי בשיעור החמישי בקורס מטאפיזיקה רגשית, אשר הוקדש כל כולו למחלות הסרטן השונות, קיבלתי לראשונה אישור לכך שהתיאוריה שלי כנראה נכונה. כאשר דיברה אילנה רוגל על סרטן בלוטות הלימפה, היא דיברה על אשמה עמוקה וכבדה, משפט פנימי שהאדם עושה לעצמו בו הוא תמיד נמצא אשם, אשר יוצר – במקרים מסוימים – את סוג הסרטן הזה.
מה התפקיד של הסרטן בחיינו?
סרטן זו מחלה קשה ונפוצה מאוד, כפי שכולנו יודעים. למעשה, רובנו אם לא כולנו, מכירים מישהו החולה במחלה ו/או התמודדנו איתה בעבר ו/או מתמודדים איתה בעצמנו בהווה. למעשה, בגוף הפיזי שלנו נוצרים כל העת תאים סרטניים אשר הגוף מזהה ומטפל בהם.
הגוף שלנו, הסבירה אילנה, מהווה מיקרוקוסמוס של הקוסמוס כולו; תאי הסרטן משקפים את החלקים נטולי האור ביקום, הנעים בחזרה אל האור. תפקידם של התאים בגוף, היא המשיכה לומר, היא לעורר ולחזק את המערכת החיסונית.
שתי נקודות המבט הללו היו חדשות עבורי ומטלטלות. להבין מעט מהתמונה הרחבה של הסרטן, תפקידו ומשמעותו עוזרת להכניס מעט היגיון בתוך המציאות המפחידה והקשה לעיכול. כך גם הסיבה מדוע הגוף אינו מצליח לפרק את אותם תאים ההופכים לגידול וממררים את חיינו: סטגנציה עמוקה מאוד, חוסר תנועה הגורם לתאים להתחלק, לגדול ולמעשה לנוע ללא הרף.
בחוסר תנועה אין הכוונה כמובן לחוסר פעילות גופנית; הכוונה היא למצבים בהם אנו תקועים עמוק בתוך דפוסים, אמונות ודעות, תקיעות שאינה מאפשרת לנו להשתנות ולנוע קדימה.
דפוסים ואמונות מסוג זה קיימים כמובן אצל כל אחד, גם אצל מי שמעולם לא חלה בסרטן. אם כך מה גורם לדפוס מסויים להתפתח לכדי מחלה? זו היתה השאלה ששאלתי בשיעור, מוטרד מהאפשרות. פוטנציאל עליו החליטה הנשמה מראש, שרק במידה ויהיה צורך בכך, יהפוך למציאות, היתה התשובה. לכן, יהיו כאלה שלא יחלו בסרטן ואחרים כן; אין זה קשור בהכרח לתזונה נכונה או פעילות גופנית. אם האדם צריך לעשות שינוי מהותי, יסודי בחייו, ואינו מבין ומיישם זאת באמצעים עדינים יותר, תבוא המחלה הזו כדי לעורר אותו.
ממה מופתעים ביקום?
זה היה שיעור חשוב במיוחד, מרתק ומעורר עד כמה שהוא נגע בתחומים מפחידים, במהלכו למדנו על מעגל היצירה ועברנו על סוגי מחלות הסרטן והמשמעות הרגשית שלהם.
אחד הדברים שהפתיעו אותי היתה ההתייחסות לסרטן המוח כמו גם לתופעה חדשה בעולמנו – סרטן הלב. לדברי אילנה, אלו שני איברים טרנספורמטיביים במהותם וככאלה, הסיכוי להיווצרות של סרטן בתוכם נמוך מאוד. העובדה שכתרבות הגענו למצב בו אנשים חולים בסרטן בשני איברים כאלה אומרת הרבה על מצב התודעה הקשה בו אנו חיים, וביקום, איך לומר, מופתעים מהמציאות אליה הגענו.
