כתום זה המרק החדש

"אין לך חוזה עם התאים של הגוף שלך להיות במשקל הזה", אמרה לי אילנה רוגל בשלב מסוים בפגישת הייעוץ שלנו השבוע. במשפט פשוט זה יש הרבה מהייחודיות שהיא מביאה לנושא של תזונה: לכל אחד יש חוזה ייחודי שאמור לבוא לידי ביטוי, בין השאר, בהרגלי התזונה ובמשקל הגוף. זה לא המשקל האבסולוטי שהוא בסדר או לא בסדר, זה לא המאכל המסוים עם הערך התזונתי המסוים שהוא בסדר או לא בסדר; זה אני, ומה נכון לי, כדי שאוכל להתפתח ולמצות את המקסימום מעצמי ומהחיים שלי.

אני יודע שחלק לא מבוטל ממי שקורא את המילים הללו, יודע מי זו אילנה רוגל. לטובת מי שלא אציין שהיא נטורופתית ומתקשרת, המביאה לנושא של מערכת היחסים עם הגוף שלנו ועם עצמנו נקודת מבט ייחודית: הייעוץ התזונתי שלה מבוסס על התאמה בין התדר של המזון שאנו אוכלים לבין התדר שלנו.

הייתי בפגישה ראשונה אצל אילנה לפני כ-7-8 שנים, ותמונת המצב ששמעתי באותה הפגישה לא היתה שונה מזו ששמעתי השבוע. זה לא מפתיע: שיעורי החיים שלנו לא משתנים. במקרה זה, שלי, השיעור הוא להיות ההורה של עצמי, לספק לעצמי חום ותמיכה דרך מה אני אוכל, כמה אני אוכל, מתי אני אוכל, והגישה שלי לכל זה.

השיעור לא השתנה לאורך השנים, אבל אני כן השתנתי. למדתי את מה שלמדתי, יישמתי שינויים מסויימים ואחרים לא. לכן, כאשר שמעתי פעם נוספת את הדברים, הם נגעו ברובד עמוק יותר. אני פתוח יותר להקשיב, להשתנות, ממי שהייתי אז.

לכן אני כותב את המילים הללו בעודי שותה תה גרניום מהגינה, ועל הכיריים מתחמם המרק שהכנתי בעקבות הפגישה. רק מי שמכיר אותי יודע עד כמה המשפט הזה אינו מאפיין אותי: תה אני בד"כ לא שותה, וגם לא מרק, במיוחד לא לארוחת בוקר. מה עוד שאני הכנתי את המרק הזה, ולא חיכיתי שבן זוגי יכין אותו או הזמנתי אותו מבחוץ.

שינוי הרגלים הוא הרבה יותר משינוי הרגלים – זה שינוי של מערכת היחסים שלי עם עצמי. אני מרגיש כיצד אני עוצר ברגעים מסויימים ביום את העשייה שלי, שממוקדת רוב הזמן במחויבויות שלי לעבודה, כדי לבשל משהו לאכול (בתקופה זו אני אמור לאכול בעיקר אוכל חם), לחמם אוכל מוכן אם יש, לאכול יותר במתינות ובתשומת לב, עצירה שהיא מנוגדת לאוטומטים שלי.

הבנתי את החשיבות של שינוי כזה כבר בפגישה הראשונה, אבל היום אני מבין אותו – מרגיש אותו – בעומק חדש. התזונה החדשה, הכמויות, השעות בהן אוכל, כל זה עושה לי הרגשה טובה מאוד, רגשית ופיזית כאחד. אבל זה גם מעורר תגובת נגד, שהיא לדעתי הקושי העיקרי ביישום של שינוי הרגלים מסוג זה.

כאשר חזרתי מהפגישה עם אילנה, נכנסתי למכולת בדרך הביתה וקניתי עדים כתומות וירקות (בעיקר ירקות כתומים), ובבית הכנתי מהם מרק. פעולה פשוטה לרוב האנשים, אבל עבורי היא מנוגדת למנגנון ההגנה שיצרתי במרוצת השנים. מאותו רגע שהכנתי את המרק הרגשתי שאני מגיע אל סף בכי. לא בכיתי, לצערי, אבל ההחלטה לעשות לעצמי, להתקרב לעצמי, חשפה כאב (רגשי) בלב שלי, שמלווה אותי בכל הימים שעברו מאז.

מדוע כאב? מנגנוני התזונה הקלוקלים שלנו בנויים על כאב, ומטרתם היא להגן על עלינו מפני אותו הכאב בדיוק. בכך שאני אוכל מזון שאינו טוב עבורי, אני שומר על עצמי מוגן, מאחר שכך אני יותר מוגן אנרגטית ופיזית. אך מאחר ומנגנוני הגנה בסופו של דבר פוגעים בנו, עלינו ללמוד כיצד להיפרד מהם כדי ליצור מערכת יחסים קרובה יותר (אם מנגנוני ההגנה היו באמת עושים לנו טוב, ולא היינו משלמים עליהם מחיר, לא היה לנו צורך להשתנות).

ההסכמה לאכול את מה שטוב לי מקרבת אותי לעצמי, והאוכל החם ממוסס את ההגנה וחושף את המקום הפגוע בלב. הכאב נחשף ועולה, ויחד איתו פגיעות ושבריריות.

מה שעוזר לי בדרך הוא הידיעה שהכאב עובר; שעליי לתת לכאב להיות והוא יחלוף. גם טיפולי הילינג שאני מקבל מסייעים לי מאוד מאוד בתהליך הזה.

אני חושב שזו הסיבה העיקרית מדוע קשה לנו כל כך להתמיד בשינויי תזונה. גם אם אנו יודעים לאכול את מה שטוב לנו (וזה לא עניין של מה בכך; רוב העצות התזונתיות הן קולקטיביות ולא מותאמות אישית), ההתמדה מחייבת להסכים לפגוש את עצמנו, להרגיש מחדש מקומות שלא הרגשנו.

זה לא קל להיות בעלי הבית של עצמנו, במיוחד כאשר אנו פוגשים בעצמנו מקומות כואבים. אבל זה חלק חשוב מהדרך, שכן כך אפשר לקחת בעלות גם על החלקים הבריאים, המהנים.