שלושת הרבדים של הכאב

הריפוי של הכאב הוא אלמנט קריטי במסע ההתפתחות שלנו. המשמעות הרגשית של ללמוד לאהוב את עצמנו, לקבל את עצמנו ו/או להעריך את עצמנו, היא לרפא את הכאב אשר יוצר בדיוק את ההיפך.

מתוך הכאב נוצרים פחדים, רגשי אשמה וכעסים, נוצרת ביקורת ושנאה וכל שאר מנגנוני ההגנה. הימנעות ושליטה, תחרותיות ושתיקה, כל אלה ועוד נוצרים מתוך הכאב, זה שטוהר קוראים לו "הלב השבור".

אתמול, בזמן שהייתי ממוקד בלהרפות אל תוך כאב שאני מתנגד להרגיש אותו, הבנתי לפתע שהכאב שלנו מורכב משלושה רבדים/חלקים.

הכאב החיצוני הוא הרובד הראשון: הכאב הזה אומר "אני מותקף, דחוי, לא רצוי, לא אהוב, לא רואים אותי, לא שומעים אותי" וכד'. הכאב הזה משלב בין מה שאנחנו מרגישים לבין סיפור של משהו שקרה לנו. מה קרה לנו? תוקפים אותנו, דוחים אותנו, לא רוצים אותנו, לא אוהבים אותנו, לא רואים אותנו, לא שומעים אותנו וכד'. הכאב הזה מכיל, למעשה, רגש עם תיאור של מציאות.

זה חשוב עד מאוד להיות בכאב החיצוני, להרגיש אותו ולבטא אותו. דרך הההסכמה להרגיש אנו יכולים להתחיל בריפוי שלנו, כמו גם להבין מה קרה או קורה בחיים שלנו, מה חסר לנו ומה אנחנו צריכים להמשך.

האתגר בכאב הזה הוא ההבט של תיאור המציאות. פעמים רבות לא באמת תוקפים אותנו, לא באמת דוחים אותנו, לא באמת לא אוהבים או לא רוצים אותנו. אנחנו מרגישים ככה ומשליכים את ההרגשה על המציאות, למרות שבפועל זה לא מה שקורה.

כדי לגלות האם מה שאנו מרגישים שקורה לנו הוא באמת מה שקורה, צריך שלושה דברים עיקריים: להסכים להרגיש, לקבל עזרה מאדם שאינו מעורב בסיטואציה ויכול להקשיב ולעזור, ולהסכים ללמוד שאולי אנו לא מזהים נכון את מה שקרה או קורה לנו.

הכאב הפנימי הוא הרובד השני: הכאב הזה אומר בפשטות "אני לא מספיק טוב". בכאב הזה, ההתייחסות למתרחש במציאות היא יותר מצומצמת. בכאב הזה יש מימד של השוואה – אני לא מספיק טוב ביחס למישהו אחר, ביחס למי שהייתי, ביחס למי שאני אמור להיות – אבל אין בכאב הזה התייחסות ישירה למשהו שנעשה לי ו/או טענה למישהו אחר. בכאב הזה אני יותר קרוב לליבה שלי, לעצמי, ופחות עסוק בחוץ.

זה חשוב עד מאוד להיות בכאב הפנימי, להרגיש אותו ולבטא אותו. הכאב הזה נמצא מתחת לדחוי/לא רצוי/לא אהוב/לא נראה/לא נשמע. פעמים רבות, במיוחד באותן הפעמים בהן אף אחד לא עושה לנו משהו לא טוב, אנו בעצם מרגישים לא מספיק טובים, אבל לא מזהים זאת במדויק. באותם המצבים, לזהות שאנחו מרגישים לא מספיק טובים במקום דחויים, לדוגמה, יכול לשחרר אותנו בבת אחת מקורבנות ומריבה, ולהחזיר אותנו פנימה, לעצמנו.

האתגר בכאב הזה הוא נקודת המבט שיש לנו על עצמנו. ההשוואה היא כמו חול טובעני שאפשר לא לצאת ממנו לעולם, שכן אנו בטוחים במצבים האלה שאנו רואים את האמת. אנחנו מרגישים ככה ומשליכים את ההרגשה על המציאות, למרות שבפועל זה לא נכון.

כדי לגלות האם מה שאנו מרגישים הוא האמת, צריך שלושה דברים עיקריים: להסכים להרגיש, לקבל עזרה מאדם שיכול להקשיב ולעזור, ולהסכים ללמוד שאולי אנו לא מזהים נכון, שאולי אנחנו בסדר גמור.

הליבה של הכאב: מתחת לכל זה נמצא הכאב המזוקק של הלב שנשבר. כאשר מתפוגגות הטענות לאחרים (דחוי/לא רצוי) ולעצמנו (לא מספיק טוב), אנחנו נותרים בתוך השבר עצמו. זה הכאב הטהור של הלב השבור, שמעטים האנשים שמרגישים אותו.

זה חשוב עד מאוד להיות בליבה של הכאב, להרגיש אותו ולרפא אותו. הכאב הזה נמצא מתחת לדחוי/לא רצוי/לא אהוב/לא נראה/לא נשמע, מתחת ללא מספיק טוב. זה כאב חד משמעי, שאין בו סיפורים ואין בו מילים, יש בו רק אין שמבקש להתגלות.

למעשה, מה שאנשים מתארים בתור כאב הוא ברוב המקרים הכאב החיצוני. במקרים יותר מצומצמים, אנשים מרגישים את הכאב הפנימי שלהם. זה נדיר מאוד שאנשים מגיעים לליבה של הכאב.

האתגר בכאב הזה הוא שאי אפשר להיכנס אליו ולצאת ממנו בשלום, לבד. כל מנגנוני ההגנה שלנו בנויים כדי להימנע מלהרגיש אותו, מבלי שאנו מבינים איזה חופש ושקט מחכים לנו בצד השני. מאחר וכך, אנו זקוקים ליד תומכת שתלווה אותנו בדרך, שתעזור לנו גם להיכנס לכאב, גם להיות בו וגם לצאת ממנו שלמים ואוהבים.

רוצים להרגיש אחרת, לחיות אחרת, כלומר טוב יותר? אם כן, אז טוהר+ הוא המקום בשבילכם. היכנסו לכאן לפרטים.