עושים שלום עם האהבה

אם כך, שלום.

אם כך, אנו מתחילים. מפגש נוסף, הזדמנות לעסוק באהבה ובאפשרות שאתם יכולים לעשות שלום עם דבר מה, שאתם לא לגמרי יודעים שאתם נמצאים איתו במלחמה. בשביל לדבר על האפשרות לעשות שלום, כדאי שנדבר ראשית על המלחמה. מלחמה שבהרבה מובנים היא אם כל המלחמות.

אתם נלחמים זה בזה ובעצמכם כדי להגיע למצב שבו אתם מרגישים ראויים להתקבל מחדש לממלכת האהבה. זו מהותן של כל המלחמות של בני האדם, ומלחמות יכולות להיות אחד בשני, כמובן, אבל הן יכולות להיות גם המלחמות הפנימיות שלכם – הביקורת שלכם על עצמכם, העונשים שלכם לעצמכם, הכעסים שלכם על עצמכם.

המלחמות השונות שלכם בעצמכם דומות למלחמות החיצוניות – בכולן נמצאת השאיפה להיות ראויים מחדש לחזור להיות חלק מממלכת האהבה.

הידיעה שהייתם פעם חלק מאותה הממלכה, קיימת בכל בני האדם. אנו איננו מתכוונים אך ורק לחוויה אלוהית שאתם זוכרים כנשמה, שאתם יודעים כנשמה, שאתם מבקשים לשחזר אותה בעודכם בגוף. אנו מתכוונים גם לחוויה האנושית שלכם, כמי שנוצרו בתוך רחם אימהי, ממנו הגחתם אל העולם והתחלתם את חייכם האנושיים. כל זה הוא פרידה מממלכת האהבה.

גם אם חוויית ההיריון שלכם לא הייתה רק מלאה באהבה, גם אם חוויתם רגשות אחרים, גם אם שמעתם קולות אחרים, השהות ברחם היא שהות בתוך ממלכה של אהבה. הלידה היא הפרידה האנושית הראשונה מהממלכה, שכנשמות אפשר לומר שנפרדתם ממנה כבר לפני עידנים רבים.

יש בכם את החוויה של היצירה שלכם, של הגדילה הראשונית בתוך הרחם, וזו מתחברת לאותה חוויה אלוהית של להיות חלק מהאהבה אשר יוצרת הכול. כבני אדם, אתם מחפשים לחזור לאהבה הזו, אתם מבקשים להרגיש פעם נוספת שאתם ראויים לאהבה.

הצורך להרגיש ראויים מחדש

הצורך שלכם להרגיש ראויים לאהבה נובע משני דברים עיקריים. ראשית זו העובדה שאתם אינכם חווים את עצמכם כחלק ממנה.

ככל שאתם גדלים כבני אדם, ההפרדה ביניכם לבין המוחלט הולכת ומתחזקת, ואתם מפסיקים לחוות את עצמכם כחלק. הידיעה שאהבה קיימת ממשיכה להתקיים, אבל אתם אינכם חווים את עצמכם עוד כחלק ממנה. הוסיפו לזה את העובדה שאתם לא מרגישים ראויים לאהבה משום חוויות רגשיות שחוויתם בחייכם, מה שאתם קוראים לו לעתים נטישה, לעתים דחייה, לעתים התעללות ולעתים חינוך. אנו שמים את כל אלה במכוון ביחד משום שפעמים רבות, בתוך מה שבני אדם מגדירים "חינוך", ישנה נטישה וישנה דחייה, במקרים מסוימים ישנה אפילו התעללות. החוויות הללו מטביעות בכם את הכאב האומר "אני איני ראוי לאהבה, שכן מה שקורה, קורה בגללי. מה שקורה לי, קורה בגללי".

כל זה ביחד יוצר בתוככם הבנה, תפיסה, הרגשה, אשר אומרת "אני לא ראוי לאהבה, אבל האהבה קיימת ועליי למצוא את הדרך כדי לחזור אליה, עליי למצוא את הדרך להיות ראוי מחדש".

הדרך לחזור להיות חלק מהאהבה

אתם מחפשים את הדרך לחזור לאהבה משום שזה אינסטינקט, מעין דחיפה בסיסית, טבעית, שיש בכל בני אדם. בדומה לאינסטינקט שלכם לאכול או לשתות או לישון, החיפוש הזה מתקיים תמיד.

יש בכם חלק אשר יודע שאהבה קיימת, שיודע שהוא היה חלק ממנה, והוא מרגיש את הצורך בלהיות חלק ממנה מחדש. אפשר בהחלט לומר שלהיות חלק מאהבה זה צורך בסיסי כמו לאכול ולשתות ולישון, אבל מאחר ואתם תופסים את עצמכם כבלתי ראויים לאהבה, אתם מתחילים להאמין שאתם צריכים להשתנות כדי להיות ראויים לאהבה.

מה הוא השינוי? השינוי הוא לא לאהוב את עצמכם יותר או לקבל את עצמכם יותר או להיות יותר בחמלה. השינוי שאתם מאמינים שעליכם ליצור הוא להיפטר מחלקים בכם שמהווים בעיה. כלומר, מאותן תכונות, מאותן התנהגויות, מאותם רגשות, אותן תשוקות, אותם חלומות, אותן מחשבות אשר הופכים אתכם ללא ראויים.

אם ספגתם נטישה או דחייה או התעללות ביחס או בתגובה להיבטים מסוימים במי שאתם, אז אתם תנסו, באופן לא מודע וגם כן מודע, להיפטר מאותם החלקים, להשאיר אותם רחוק מכם, כמו לא קיימים.

אתם מתחילים לנהל את המאבק הזה בתוך עצמכם בשנים הראשונות לחייכם, והוא הולך ומתעצם ככל שאתם חווים עוד ועוד את החיים בכדור הארץ. בשלב מסוים, כל זה הופך להיות מלחמות חיצוניות. מריבות, אתם קוראים לזה, או ויכוחים או מאבקים, אבל לטובת מפגש זה ולטובת ההבנה, אנו נאמר שכל זה הוא מלחמה.

גם המאבק, גם הוויכוח, גם המריבה, כל אלה הם סוגים של מלחמה. אפשר לומר שאלה עוצמות שונות של מלחמה, ואתם רגילים להילחם עד כדי כך, שאתם אפילו מצדיקים את זה. יש בני אדם שמדברים על אומנות הוויכוח, שאומרים שזה טוב לריב, שאומרים שאי אפשר בלי זה, שזה חלק מהחיים.

כל זה אמנם חלק מהחיים שלכם, ואנו לא אומרים לכם להפסיק להתווכח או להפסיק לריב משום שזה לא בסדר – משום שאם תפעלו כך אתם תיצרו עוד נטישה. אנו כן אומרים שכל אלה הם ביטויים של מלחמה, כל אלה הם חלק מהחיים כפי שאתם מכירים אותם, ואתם יכולים לחיות אחרת, יותר מכפי שאתם תופסים זאת.

עולם בלי מלחמות

האם אתם מסוגלים לדמיין עולם שבו אין ויכוחים? שבו אין מריבות? עולם שבו אין מאבקים על כוח או על השפעה או על יכולת או על רכוש או על שליטה? האם אתם יכולים לדמיין עולם שבו אין מלחמה?

האם אתם יכולים לדמיין עולם פנימי שאין בו ביקורת עצמית? אולי עולם פנימי שבו אין רגשי אשמה ואין כעס שלכם על עצמכם? האם אתם מסוגלים לתת לאפשרות הזו להדהד לכמה דקות במרחב שלכם, לדמיין את עצמכם חיים בתוך עולם כזה – פנימי או חיצוני או גם וגם?

אנו מודעים לכך שזה נראה לכם לא הגיוני ולא אפשרי, וייתכן וזה גם באמת לא דבר מה שתגשימו בחיים האלה. למרות זאת, האם אתם יכולים לדמיין זאת, עולם שכזה?

אולי תיקחו לעצמכם כמה שניות, ותדמיינו את עצמכם בלי ביקורת או אשמה, בלי כעס על עצמכם או עונשים שאתם מענישים את עצמכם. האם אתם מסוגלים לעשות זאת? אם כן, עשו זאת כעת.

לתת יד לחלקים הנטושים

כדי לחיות בעולם כזה, עליכם ללמוד לתת יד לחלקים שלמדתם לנסות להשאיר מאחור, חלקים בכם אשר למדתם לנסות לנטוש ואולי אפילו נטשתם. ייתכן והנטישה היא כה עמוקה ומוצלחת, שאתם אינכם יודעים מה ננטש בכם – אילו איכויות קיימות שאינכם מודעים לקיומן.

זו הנטישה העצמית אשר צריכה להתרפא, אשר צריכה להתהפך. מנטישה לקרבה, מהתרחקות לקרבה, זה השינוי שכדאי ליצור, זו התנועה שכדאי לחיות בה.

זו תנועה לחיות בה, לא יעד להגיע אליו. אם תדמיינו עולם שבו אין ביקורת ואשמה וכעס ועונש, ותהפכו את העולם הזה ליעד לחיות בו, אתם תרגישו לא בסדר יותר מכפי שאתם מרגישים כעת. זאת משום שאתם תהיו עסוקים בלהשוות את העולם שבו אתם חיים כעת לעולם שאליו אתם רוצים להגיע. ההשוואה הזו תגרום לכם להרגיש לא בסדר, ותעמיק את המלחמה. לכן, אנו אומרים, גם אם אתם מצליחים לדמיין עולם כזה, אל תהפכו אותו ליעד. במקום זאת, תסכימו כבר כעת שאתם לעולם לא תחיו בו, אבל כן תסכימו, אם אתם בוחרים בכך, לנוע כך שהתנועה של התקרבות מחודשת תהיה הדרך שלכם, תהיה החיים שלכם. התקרבות מחודשת לאותם ההיבטים בכם שאתם רגילים לתפוס אותם ככאלה ההופכים אתכם לבלתי ראויים.

האם יכולה להיות האפשרות שאתם ראויים למרות שאתם כך וכך? אולי אפילו בזכות?

זה יכול להיות מעט מהפכני לחשוב, שמה שאתם לא אוהבים בעצמכם הוא הדבר אשר בזכותו אתם ראויים לאהבה. לכן, בתור שלב ביניים, תתחילו להסתכל על זה בתור, "למרות שאני כך, אני עדיין ראוי". השלב הבא יהיה להבין שבזכות כך אתם ראויים, משום שזו האמת.

נטישה לא מאפשרת אהבה

למדתם לנטוש את עצמכם כדי להפוך להיות ראויים לאהבה. זו יכולה להיות האהבה של ההורים או של אנשים אחרים בחייכם, של מעגלים חברתיים. אבל כיצד נטישה היא המצע שעליו אהבה יכולה לגדול? אנו כבר אומרים כעת שהיא לא יכולה. משום כך, כאשר אתם נוטשים את עצמכם בשביל להיות ראויים לאהבה, אתם עשויים לחיות בתוך מציאות שיש בה יותר מריבה, יותר טענות, יותר כעס, יותר קורבנות וניסיונות שליטה. אתם תבואו יותר בטענות לאנשים בחייכם, אתם תבואו יותר בטענות לעצמכם, אתם תהיו יותר פחות – פחות ראויים, פחות חווים אהבה. לא פחות ראויים מנקודת המבט שלנו, אבל בתוך החוויה שלכם, בהחלט.

אתם אינכם יכולים להפוך להיות ראויים לאהבה בעודכם מתקיימים בתוך נטישה. זו הנטישה אשר צריכה להשתנות, זו הנטישה אשר כדאי שתתהפך, כך שהתנועה תהיה מהתרחקות להתקרבות, מנטישה לחברות. זו התנועה שאנו מציעים לכם ליצור יותר ויותר.

אנו מדברים על כך כבר זמן מה במושגי הזמן שלכם, על השאלה מה טוב במה שיכול להיתפס כלא טוב. מה טוב במה שכבר נתפס כלא טוב? השאלה הזו, שיכולה להיות מאתגרת, היא שאלה שיכולה ליצור קרבה. היא יוצרת את ההיפוך במגמה של נטישה עצמית.

העובדה שהשאלה הזו יכולה להיות מאתגרת מעידה על עומק הנטישה, על העומק של הקיבעון שדרכו אתם חיים. קיבעון שאומר "זה טוב, זה רע. זה בסדר, זה לא בסדר. עליי להיות כזה ולהימנע מלהיות כזה". ככל שאתם רגילים לחיות כך, האפשרות לראות את הטוב שבלא טוב תהיה יותר מצומצמת ויותר קשה ליישום.

כדאי לקחת בחשבון שזו אינה שאלה אינטלקטואלית. כדי שהשאלה הזאת תהיה אפקטיבית, התשובה צריכה להיות רגשית. אולי נאמר מרובת ממדים או מרובת היבטים. זאת משום שאין פה עניין רק של הבנה שכלית שעליכם להבין או להגיע אליה, אלא גם חוויה רגשית.

הנטישה יוצרת תקיעות

כאשר אתם רגילים לראות חלקים בעצמכם כלא טובים, ההרגל הזה הוא רגשי. נקודת המבט הזו היא רגשית. השיפוט, הביקורת, הם תולדה של רגשות. יש כעס, יש פחד, יש כאב, יש רגשות שעליכם לפגוש ולהרגיש ולרפא כדי להשתחרר ממה שכובל אתכם, ומה שכובל אתכם הוא הנטישה. זו הנטישה אשר משאירה אתכם במקום.

בני אדם מרגישים פעמים רבות תקועים ולא מבינים איך להשתנות, איך להתקדם, איך לגרום לדברים להיות אחרת. זאת הנטישה תוקעת אתכם במקום. היא משאירה מאחור חלקים בעצמכם, ואתם אינכם יכולים באמת לנוע קדימה כאשר אתם משאירים חלקים בעצמכם מאחור. אתם לא באמת יכולים להתנתק מעצמכם ולהמשיך לנוע ולהתפתח ולהגשים את עצמכם.

דמיינו אדם אשר יש לו כנפיים אבל בו זמנית יש לו משקולות על הרגליים. המשקולות מייצגות את החלקים באדם שהוא אינו אוהב. אדם כזה לא יכול לפרוס כנפיים ולעוף, משום שהמשקולות כבדות.

הנה העניין עם הגדילה שלכם בחיים – המשקולות נהיות יותר כבדות עם הזמן. ככל שהנטישה יותר ממושכת, היא יותר פוצעת אתכם, וכך יש בכם יותר כאב ויותר פחד ויותר כעס ויותר אשמה. אתם תתקשו יותר ויותר לזוז, ויהיו תחומים בחיים שלכם שיהיה לכם נראה שהם בלתי ניתנים לשינוי.

יהיו לכם הרבה הסברים לסיבה שבגללה זה לא אפשרי. לפעמים ההסבר הוא הגיל שלכם, לפעמים ההסבר הוא המצב הכספי, לפעמים ההסבר הוא היכולות שלכם, אולי הזדמנויות שהיו פעם ואין היום. מעטים המקרים שבהם בני אדם מבינים שהנטישה העצמית שלהם היא זו שמונעת מהם להגשים את עצמם.

אהבה לא יכולה לגדול על מצע של נטישה. הגשמה עצמית לא יכולה להתפתח במקום בו נטישה מתקיימת. כדי ליצור תנועה של התפתחות, של הגשמה, כדי שמה שיקרה הוא לצאת מתקיעות, כפי שאתם מגדירים זאת, עליכם לחזור פעם אחר פעם אל תוך עצמכם, ולתת מחדש יד לאותם החלקים שלמדתם להרחיק מעצמכם. כלומר, לאותן התנהגויות, תכונות, רגשות, מחשבות, כישרונות, יכולות, מגבלות, לחזור ולתת להן יד.

הפחד לאבד אהבה

כאשר אתם עושים את זה בדיוק, אתם מתמודדים עם אתגר שכדאי להכיר בו. האתגר אומר, "אם אני אפסיק לנטוש את עצמי, אם אני אוהב את עצמי, אם אני אתקרב לעצמי, אני אאבד אנשים אחרים".

הפחד הזה עולה משום שאנשים לימדו אתכם לנטוש את עצמכם. אתם למדתם לנטוש את עצמכם כדי להיות ראויים לאהבה של אנשים, כדי להיות חלק. הפחד יאמר לכם "אם אתם תפסיקו לנטוש את עצמכם, אז ינטשו אתכם".

מתוך הפחד אתם יכולים להימנע כליל מלהתקרב לעצמכם, או לעשות תנועות של התקרבות לעצמכם ואז להיבהל ולרוץ אחורה. כך או כך אתם תמצאו את עצמכם תקועים בתוך מצב ביניים, כמו להיות תקועים בין עולמות: מצד אחד אתם רוצים להתקרב לעצמכם, מצד שני נעצרים ונבהלים כי אתם מפחדים לאבד. מצב בו אתם אינכם ממשיכים לקיים את הנטישה המוכרת אבל אתם אינכם נהנים מהפירות של החברות החדשה, של הקירבה החדשה.

מצב זה יכול להיות יותר קשה משום שיש בו סבל רב. יש בו הרבה פחד, הרבה כאב, ואתם מאמינים לפחד שאומר לכם שלהתקרב לעצמכם זה מסוכן, ושעליכם להפסיק להתקרב לעצמכם בכל מחיר – לעשות משהו כדי להפסיק את כל זה.

יש בני אדם שעושים בחירות שמהותן הוא להפסיק להתקרב לעצמם, להפסיק לתת לעצמם יד, מתוך הבנה לא מודעת שבכך הם מוותרים גם על פוטנציאל של התפתחות. לא תמיד בני אדם יספרו לעצמכם שהם מוותרים על זה, אבל זה קורה בפועל.

הפחד לא בהכרח יתממש

אם אדם בוחר להמשיך לחיות עם משקולות, התנועה שלו תהיה יותר מצומצמת. המשקולות הן, כאמור, חלקים בכם שלמדתם לא לאהוב, אבל מנקודת המבט שלנו, אלה חלקים שאין לכם סיבה לא לאהוב.

אין זה משנה אם מה שאתם לא אוהבים בעצמכם זה כעס או תשוקה. אולי אתם אגואיסטים בעיני עצמכם ואתם רואים בזה קללה ולא ברכה. אולי, באופן פרדוקסלי, מה שלמדתם לא לאהוב בעצמכם זה את הביקורת העצמית, ואז יש לכם ביקורת על עצמכם בכל פעם שיש לכם ביקורת על עצמכם, משום שאתם מנסים לחיות בלעדיה. אם זה המקרה, אז אולי כדאי שתבחנו מה טוב בביקורת עצמית, אם אתם באמת מבקשים ליצור ריפוי.

בני אדם לימדו אתכם לנטוש את עצמכם ואתם מפחדים לאבד בני אדם, כך שכדאי לבחון ולשאול את עצמכם מחדש, "איזה מחיר אני מוכנ/ה לשלם?".

המציאות שלכם תשתנה אם אתם תשתנו, אבל אתם לא בהכרח תחוו את הקטסטרופה שאתם מפחדים לחוות. קטסטרופה של נטישה, של עזיבה, של פרידה.

הנטישה העצמית מביאה איתה פחדים רבים. הפחדים תמיד מדברים על קטסטרופה, ואנו אומרים שחיבור מחודש לעצמכם אינו מביא לקטסטרופה. אבל כאשר בני אדם ממשיכים בעקשנות ובאדיקות לנטוש את עצמם, הם מגדילים את הסיכוי לקטסטרופה.

נטישה מביאה לקטסטרופה

אנו מקיימים מפגש זה בזמן שאתם נמצאים בתוך מלחמה – מלחמה שהחלה בקטסטרופה. אמרנו זאת בזמנו ואנו אומרים זאת גם כעת, מסיבה אינה יכולה להתקיים במקום שבו ישנו כיבוש. האהבה אינה יכולה לפרוח במקום שבו ישנה נטישה. שגשוג אינו יכול להתרחש במקום שבו מתקיימת קטסטרופה, ואפשר בהחלט להשתמש במילה זו כדי לתאר את המציאות הפנימית שלכם בעודכם נוטשים את עצמכם, זו אכן יכולה להיות סוג של קטסטרופה.

הקטסטרופה מתבטאת בבעיה כלכלית או בעיה בריאותית, במצוקות רגשיות כאלה ואחרות, בבעיות במערכות יחסים. אולי אתם לא תגדירו את עצמכם כמי שחיים בקטסטרופה, אבל מנקודת המבט שלנו, אפשר בהחלט לראות זאת כך. מנקודת המבט שלנו, זו קטסטרופה, משום שאין סיבה שתחיו בעולם שיש בו את הבעיות האלה. אתם יכולים לחיות אחרת עם עצמכם בתוך עצמכם ואת חייכם.

אם הצלחתם לדמיין את עצמכם בתוך עולם שאין בו מריבות או ויכוחים או מאבקים או מלחמות, בעולם שבו אין נטישה עצמית, אתם יכולים לחיות יותר ויותר בתוך עולם כזה. אולי לא תחיו בעולם כזה ברמה הגלובאלית, אבל אתם יכולים לחיות בו בתוך עצמכם יותר מכפי שאתם רגילים וגם יותר מכפי שאתם מאמינים.

אל תמהרו לפסול את מה שאנו מוסרים פה. אל תמהרו לקטלג את זה בתור משהו בלתי אפשרי. אתם פה, וזה אומר שזה אפשרי עבורכם. השאלה אם אתם מוכנים לפגוש את המשקולות וליצור שינוי ושחרור. זו שאלה שהתשובה עליה אינה מובנית מאליה, אבל זו שאלה שכדאי לכם לשאול, זו בחירה שכדאי לכם לבחור.

אין זה משנה מהי הבחירה, לכאן או לכאן, כדאי לבחור מחדש, משום שהאפשרות קיימת. אם אתם אומרים לעצמכם, "אני לא מסוגל/ת" או "אין לי כוח", אז זו הבחירה, ואם אתם אומרים לעצמכם "אני רוצה, יש לי את היכולת", זו הבחירה. הבחירה תקבע את ההמשך, היא תקבע את הדרך, היא תקבע את העתיד שלכם, בהחלט.

זה מה שאנו מציעים לכם בזמן זה: כשם שמסיבה אינה יכולה להתקיים בצד כיבוש, כך אהבה אינה יכולה לשגשג במקום בו נטישה מתקיימת. שפע, רווחה, בריאות, קרבה, כל אלה ועוד אינם יכולים לשגשג עוד ועוד במקום שבו ישנה נטישה.

מה הוא שלום? זו קרבה. אנו מציעים לכם לבחור מחדש, וככל שאתם בוחרים להתקרב מחדש, תשאלו את עצמכם מה טוב במה שאתם תופסים כלא טוב. דעו שיש לכם פחד שמזהיר אתכם מפני התקרבות, שאומר לכם שזה מסוכן, שאומר לכם לברוח, והוא אומר לכם את זה גם כעת. דעו שהוא לא אומר לכם את האמת, משום שאתם לא לוקחים את עצמכם לקטסטרופה, אתם למעשה מצמצמים את הסיכוי או את הצורך להגשים קטסטרופה בחייכם.

אפשר ואף כדאי להתיידד עם עצמכם מחדש, לעשות שלום עם העובדה שאתם מי שאתם – לא שלום כפוי, שאין בו חדווה ואין בו חשק, אלא שלום של התלהבות, ככל שאתם מגלים מי אתם באמת.

אלו הן המילים שלנו לפעם זו.

שמחנו.

אם כך, שלום.

טוהר.