הבוקר חשבתי לעצמי שאני רוצה לשתף איתכם כמה עצות שיעזרו לכם לעזור את משבר ארז ארג'ונה בהצלחה.
אם הפרשה הזו לא משפיעה עליכם במיוחד, אולי כדאי שבכל זאת תקראו. אחרי הכל, זה לא משנה איזה דבר קשה אנחנו מגלים – דברים "קטנים" כמו "אבא בוגד באמא" או דברים "גדולים" כמו "המורה הרוחני הוא בכלל אנס סדרתי" – ההשפעה שלהם עלינו יכולה להיות דומה. והשנה הזו, כך נראה לי, רצופה בגילויים מטלטלים.
הנה מה שיש לי לתת בעניין:
– תנו לעצמכם להרגיש את מה שאתם מרגישים. אל תמהרו להבין או להירגע, אלא תהיו בתוך ההלם, הזעזוע, הכעס, הפחד, העצב ו/או הכאב שעולה בכם. כדי להתרפא ממה שאתם עוברים, קודם מרגישים.
– יש מה ללמוד על עצמנו מכל מה שקורה לנו. הכל הוא שיעור והכל הוא השתקפות של עצמנו. אבל הלמידה יכולה להתרחש רק אחרי שעוברים את ההלם והזעזוע, מרגישים את מה שאנו מרגישים ומרפאים קצת מהחוויה. אחרת זה רק יוצר עוד נתק שלנו מעצמנו ומביא לפגיעה נוספת.
– דברו על מה שאתם עוברים עם אנשים שקרובים אליכם. כתבו את מה שאתם מרגישים על דף. בכל מקרה, אל תשאירו בפנים ואל תתמודדו לבד; זה לא באמת אפשרי לצאת ממשבר באופן הזה.
– אל תמהרו להסיק מסקנות, שכן לפעמים אנו לא רואים את כל התמונה. זה נכון גם במצבים בהם הסיבה לטלטלה היא שגילינו משהו חדש שלא ידענו. כאשר הסערה הרגשית עוברת, אפשר לראות יותר בבהירות ולהחליט מה לעשות ומה לא לעשות.
– בניגוד למה שכתבתי קודם, לפעמים יש צורך בפעולה מהירה. אם אתם עוברים פגיעה מינית מהמטפל שלכם, למשל, תפנו לעזרה. אם משהו לא טוב לכם בתהליך שאתם עוברים, דברו על זה עם המטפל שלכם ואם זה לא עוזר, תפסיקו את התהליך. לפעמים צריך לקום וללכת, במיוחד את הנטיה שלכם היא להאשים את עצמכם ולהישאר במקום שלא טוב לכם. יש מקרים בחיים בהם צריך לפעול לפי העיקרון "אם יש ספק – אין ספק".
– המסקנות הנפוצות ביותר אחרי משברים מסוג זה הן וריאציות של חוסר אמון: "אין דבר כזה תקשור", "אי אפשר לסמוך על גברים/אנשים", "כל בני האדם הם חרא", "החיים הם חרא". זה נכון שיש אנשים שמעמידים פנים שהם מתקשרים, שיש אנשים שאי אפשר לסמוך עליהם, שיש בני אדם שהם חרא ושגם החיים הם חרא לפעמים. אבל כל זה הוא נכון רק בחלק מהמקרים. אם זה מה שאתם חווים/חושבים, דעו שכל זה נובע מחוסר אמון שיש בכם, ושאפשר וכדאי לרפא אותו.
– לבנות את האמון מחדש אין פירושו לסמוך מחדש על כולם או על החיים בכלל. האמון היחידי שאפשר וכדאי לבנות הוא את האמון שלי בעצמי – שאני אדע להתמודד עם מה שיבוא ואם אצטרך עזרה, אני אבקש אותה ואדאג לקבל אותה. כאשר אני סומך על עצמי, אני יכול להיות פתוח מחדש לאנשים ולחיים.
