לפני שבועיים, בתגובה לתקשור בווידאו של טוֹהר שהעלתי לדף הפייסבוק, כתבה מישהי "איך נותנים יד לכל החלקים? הכוונה לקבלה והכרה בכול הקולות הקיימים בתוכנו?". כשקראתי את השאלה הזו הרגשתי שאני צריך לתת תשובה רצינית. הרגשתי שאת השאלה הזו רבים שואלים בתגובה למסרים של טוֹהר, וכי שאלה כזו צריכה מענה.
הפעם, החלטתי, המענה הזה יבוא ממני. טוֹהר אמנם מעבירים בסדנאות כמו להיות בעלי הבית מדיטציות ריפוי אותן ניתן לתרגל בבית, אבל רוב הזמן הם מעבירים מידע, ומשאירים לנו למצוא את ה'איך' המתאים לנו. וכאן אני נכנס לתמונה :).
אז הנה התרגילים, התובנות והטכניקות שמניסיוני יכולים לעזור בתהליך. קחו בחשבון שאין דבר אחד טוב לכולם, מה עוד שבתקופות שונות אנו צריכים דברים שונים.
לשאול שאלה. השאלה "מה אני מרגיש?" היא הכלי הבסיסי בעיניי. בשנים הראשונות שלי במסע, כשהייתי מנותק מאוד מהרגשות שלי, השתמשתי בשאלה הזו באדיקות במשך חודשים ארוכים. הרעיון הוא לעצור מספר פעמים ביום, ברגעים שונים, חשובים ובנאליים, ושאול את עצמי את השאלה "מה אני מרגיש?". את השאלה מפנים לאזור הבטן, המקום בו הרגשות נמצאים, ומקשיבים, שמים לב, לתחושות. זה עשוי להיות כללי ולא ברור, כמו "רע" או "טוב", אך ככל שמתמידים בתרגיל, החיבור מעמיק וכך גם היכולת לזהות את הרגשות השונים כפי שהם – פחד, כעס, חוסר שקט, עצב, בדידות, כאב וכד'.
להסכים להרגיש. אחרי שאני מזהה מה אני מרגיש, אני נותן לעצמי להרגיש את הרגש, ככל שהרגש נוכח. זו העשייה שבאי-העשייה – רק להיות. ההסכמה להרגיש כפי שאני מרגיש מאפשרת לתנועה של הרגש להיות, ובכך נוצר תהליך שחרור/ריפוי. הדבר נכון לא רק לרגש מסוים. אם אני מזהה שאני בדואליות – רוצה משהו ומפחד מהאפשרות שזה יקרה/לא יקרה, אני מיידע את עצמי שזה מה שאני כעת, ונותן לעצמי להיות בזה, ככל שאני צריך. כל רגש/מצב רגשי חולף, וככל שאני מרשה לעצמי להיות בזה מבלי לנסות להפסיק/לסיים עם זה, כך השינוי יכול לקרות יותר מהר, כלומר בזמן הנכון ביותר (שהוא לרוב מועד מאוחר יותר מכפי שאנו רוצים, ולכן האתגר).
לבקש עזרה. כאשר אנו מתמודדים עם רגשות כואבים ודחוסים במיוחד, זה קשה עד בלתי אפשרי לחצות את הרגשות לבד. קל ללכת לאיבוד בתוך פחד, כאב ושאר הרגשות הפגועים, שכן המציאות באותו הזמן נצבעת בצבעים קודרים ואנו עלולים לאבד אמונה ורצון. לכן עזרה חשובה בדרך – שיחה עם אדם קרוב שיכול להקשיב ולתמוך בנו היא חלק חשוב; לבקש עזרה מהמדריכים המלווים אותנו; וגם טיפול עם מטפל/ת שמאפשרים את המרחב להרגיש ולהביע רגשות, שמביאים איתם חוכמה המזכירה לנו שהרגשות אינם כל האמת, וכי יש אור בקצה החושך. אני ממליץ בעיקרון על מטפלים המשלבים עבודה דרך הגוף – הילינג, רפלקסולוגיה וכד' – שכן יש רבדים של ריפוי שמילים אינן יכולות ליצור. אלו המטפלות שאני ממליץ עליהן: לילך גל, מירב שטירן, ג'ודי דואניס, שרון גל.
לזכור שמדובר בתהליך. לא יכול להיות מצב בו אני נותן יד לכל החלקים בתוכי, ולחשוב שזה אפשרי יכול להכניס לתסכול מיותר. בכל פעם אני מגלה עוד רובד, עוד מקום, שלא הכרתי, ומביא את הנוכחות שלי לתוכו. בעיניי מדובר במסע לכל החיים, והראייה של המסע באופן הזה משחררת מלחץ ומונעת תסכול.
לתרגל מדיטציה. מדיטציות המיועדות לחשיפה של מקומות פנימיים ולריפוי שלהם, דוגמת המדיטציה הזו או המדיטציה הזו, יכולות לעזור. זיכרו שבמדיטציה לא חייבים לראות/לשמוע/להרגיש; עצם הכוונה והזמן שנמצאים בתוך המצב המדיטטיבי, מניעים תהליך של ריפוי.
אם יש לכם כלים נוספים העוזרים לכם, אשמח אם תכתבו לי על כך ואפרסם בהמשך.
עוד מידע על עולם הרגשות וכיצד אנו יכולים לעזור לעצמנו כאשר רגשות מציפים אותנו, תמצאו בספר שלי. לחצו כאן לכל הפרטים.
